בסיום פרשתנו נאמר :”ויכלכל יוסף את אחיו לחם לפי הטף” נאמר על כך במדרש: שזוהי בקשת עם ישראל לה’ : מה יוסף כנס משנות הרעב לשנות השובע – אף אנו כנוס לנו משני העולם הזה לעולם הבא. מה יוסף כלכל כל אחד לפי מעשיו, – אף אנו כלכלנו לפי מעשינו. מה יוסף אחיו גמלוהו רעה והוא גמל איתם טובות – אף אנו גמלנוך רעות, גמול איתנו טובות”
בקשות “קצת” מוגזמות, אך למדנו זאת מיוסף. עם ישראל נקרא פעם אחת בתנ”ך בשם יוסף בתהלים פרק פ’ – “נוהג כצאן יוסף”. יוסף זכה לכך, לא רק בגלל שהוא דאג לפרנסת עם ישראל למשך מספר שנים, זו , עדיין איננה סיבה שבגלל זאת כל עם ישראל ייקרא לנצח על שמו. אלא, כנראה שלבד הכלכלה הפיזית, הנחיל יוסף לעם ישראל פרנסה רוחנית, הוראה מעשית לחיי כל הדורות כולם, שמשום הוראה זו, זכה יוסף שעם ישראל ייקרא על שמו. ומהי?
לגמול לחייבים טובות ! בפשטות זו אמונה מוחלטת בבורא עולם, שכל מאורע שקרה עמי, זה מגיע לי ואין לי כל תלונה, לזה שדרכו עבר ה”מסר” . לכן, יוסף אומר לכם – אותי לא מעניין מה אתם חשבתם, אלוקים חשבה לטובה! אין כל סיבה שאני אעניש אתכם על מה שגמלתם לי, כי:”לא אתם שלחתם אותי הנה”, לכן עלי לבצע את המוטל עלי, ללא כל קשר למה שאתם עשיתם.
כמו שיוסף לימד את עם ישראל כיצד יש להתיחס לאלו שגמלונו רעה, כך , יוסף גם משפיעה טובה רוחנית וממשיך לכלכל את עם ישראל במצב הגלותי בו אנו נמצאים. לכן, באה כנסת ישראל ומבקשת מהקדוש ברוך הוא, מה יוסף כנס משנות הרעה לשנות השבע, אף אנו כנוס לנו משני העולם הזה לעולם הבא. אמנם השכר הוא בעולם הבא, אבל ישנה מעלה עצומה בעולם הזה , עד כדי כך , שהמשנה אומרת “יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה – מכל חיי העולם הבא”!
שכר, אמנם יש רק בעולם הבא, אבל , פה אנו גורמים נחת רוח ותענוג לבורא, דווקא פה אנו גורמים את המשכתו של עצמותו יתברך, על ידי קיום המצוות המעשייות. אנו משלימים את רצונו כאן, והעולם הבא , יש בו רק משכורת, אבל הרצון של הבורא נשלם דווקא פה, ולכן מבקשים בני ישראל, מה יוסף כנס משני השבע לשני הרעב, אף אנו כנס לנו משני העולם הזה, בו נמשך עונג לעצמותו יתברך, לעולם הבא בו יש רק את “זיו” השכינה.
אך מידת הדין יכולה לטעון, זה היה נכון, לו בני ישראל היו מקיימים את המצוות מתוך תענוג, אך כאשר זה נעשה במקרה הטוב עם רצון מינימאלי, ובמקרה הפחות טוב “מצוות אנשים מלומדה”, איזה סיבה יש שיתגלה לנו רצונו ותענוגו של עצמותו יתברך? – כאשר אנו לא קיימנו מתוך תענוג. על זה עונם יהודים “מה יוסף כלכל את אחיו לפי מעשיו”, יוסף לא התייחס לכוונותיהם של אחיו, אלא למעשיהם. מכיון שעל ידי מעשיהם הוא קיבל את המלוכה ויכל להציל את כולם מרעה, אף אנו, כלכלנו לפי מעשינו, המעשה הוא העיקר, גם אם הכוונה לא מספיקה.
ומה עושים עם אלו שלא בדיוק קיימו את המצוות , או שאפילו ח”ו עברו על רצונו? – גמלנוך רעה! על כך עונים עם ישראל : גם יוסף גמלנו איתו רעה, ואלוקים חשבה לטובה. כך גם איתנו, למרות שעברנו על רצון ה’, אבל בסופו של דבר “לא ידח ממנו נידך”, כולם יעשו תשובה מלאה, והעבירות ייהפכו לזכויות. לכן : גמול איתנו כבר עכשיו טובות, והבא לנו את הגאולה האמיתית והשלימה ע”י משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.
סיכום פרשת ויגש: יורדים למצרים
לאחר המפגש המרגש של יוסף ואחיו, משפחת יעקב מהגרת למצרים
עשרים ושתים שנה לאחר המריבה ההיסטורית, שוב עומדת נאמנות האחים במבחן: יוסף, שליט מצרים מבקש לקחת את בנימין לעבד. אך הפעם, האחים מגינים עליו ומסרבים בכל תוקף.
יהודה ניגש ליוסף ומפציר בו לקחת אותו כעבד במקום אחיו בנימין. הוא מגולל את השתלשלות הדברים – כיצד הוא הבטיח שישמור היטב על בנימין, וכיצד הוא, באופן אישי, התחייב לאביו להשיב אותו בשלום.
יוסף לא יכול להתאפק. הוא מבקש מכל המצרים הנוכחים לצאת מן החדר, ומכריז: “אני יוסף! העוד אבי חי”?
האחים נבוכים עד עמקי נפשם לפגוש את האח שמכרו לעבד בעמדה חשובה כל-כך. יוסף מרגיע אותם, ומסביר להם כי היתה זו תוכנית אלוקית שהוא ירד למצרים על-מנת להציל אותם מהרעב השורר בעולם. הוא מבקש מהם לשוב לארץ כנען ולהביא עמם את יעקב הזקן כדי שיתיישבו בארץ מצרים, שם יפרנס אותם יוסף בימי הרעב הקשה.
בהוראת מלך מצרים, מעניק יוסף לאחיו עגלות ומתנות לקראת המסע לארץ כנען. הוא אף מוסר להם סימן על-פיו ידע יעקב כי יוסף, בנו חביבו, אכן חי.
יעקב, בניו וכל משפחתו יורדים למצרים. בדרך, בבאר שבע, מעלה יעקב זבחים לבורא העולם. בחלום הלילה מתגלה אליו האלוקים ואומר לו: “אנוכי הא-ל.. אל תירא מרדה מצרימה, כי לגוי גדול אשימך שם. אנכי ארד עמך מצרימה, ואנכי אעלך גם עלה”.
כשהם באים למצרים, שולח יוסף כמה מאחיו להיפגש עם פרעה. הם מספרים לו שהם רועי צאן – מקצוע שנוא במצרים, שם נחשבים הצאן והבקר כאלילים – והוא מעניק להם את ארץ גושן להתיישב בה.
יעקב נפגש עם פרעה ומברך אותו.
הרעב הולך וגובר בארץ מצרים. תושבי מצרים הרעבים רוכשים מיוסף מזון. בתחילה הם משלמים בכסף, כשהממון אוזל, הם משתמשים בבהמות, בסוסים ובחמורים כאמצעי תשלום, כשגם הללו אוזלים הם מוכרים עצמם לעבדים. יוסף מושיב אותם בערים שונות, ומעניק להם זרע כדי לזרוע את האדמה. “ארבעה חלקים מן התבואה תוכלו לקחת לעצמכם, ואילו חמישית מן התבואה תתנו לפרעה” הוא מורה.
הסכם זה חל על כל המצריים, חוץ מכמרי מצרים המקבלים לחם חינם מבית המלך.
בני-ישראל מתיישבים בארץ גושן, נאחזים בה ופרים ורבים.
