טלי היא ילדה קטנה שלא מסוגלת לשמוע "לא". כשהיא מבקשת עוגייה מאמא, מוטב שהתשובה תהיה "כן, בדיוק אפיתי לך עוגייה", כי כל תשובה אחרת תגרום לטלי להתפרץ. הדברים הגיעו לנקודה שבה אמא ואבא חרדים שניהם מלאכזב את בתם הקטנה – הם פשוט לא מסוגלים לראות את הסצנה שהיא עושה להם אחר כך. "אבל למה? למה אני לא יכולה לקבל רק אחת? אני מבטיחה שאוכל את ארוחת הערב שלי! אני מבטיחה, ב-ב-ק-שההההההה…..! רק הפעם ויותר לא אבקש יותר אף פעם! בבקשה! בבקשה!" שוב, אם ההורים לא משנים את דעתם מיד, צפויה להם חוויה לא נעימה כלל. העצבים שלהם מתפרקים מזה. קל להם יותר לוותר.
אך אם הם אכן יוותרו, יש לטלי סיכוי מצוין לגדול ולהפוך לגברת צעירה ובלתי נסבלת. היא עשויה להשתמש באיומים ובהפצרות כדי לקבל את מה שהיא רוצה גם ביחסים אחרים, כולל עם חברות קרובות, עם בעלה לעתיד וכאם לילדים משלה. היא תלמד שלרוב האנשים קשה לסבול כשעושים להם "סצנות" והיא תשתמש בכך לטובתה.
הבעת כעס מסוג זה עומדת בניגוד גמור לאישיות ברוח התורה. זהו ההפך מאדם עניו וצנוע המכבד את שאר בני האדם, במיוחד את הוריו. מה יכולים הוריה של טלי לעשות כדי לעזור לה ללמוד לגלות כלפיהם יותר כבוד והתחשבות ולדעת לקבל בנימוס את תשובת ה"לא"?
קודם כל, הם יכולים לסייע בכך שיתכוננו לעימות הבלתי נמנע הצפוי כשיגידו לה "לא". הם יכולים לדמיין לעצמם את הסצנה המתקרבת, לנשום עמוק כשהם "רואים" אותה מתרחשת על המסך הפנימי שלהם. עליהם לצפות ב"סרט" הזה פעמים רבות ככל האפשר, במיוחד לפני השינה (שכן כשאנו מנומנמים, שכלנו מצוי במצב רצפטיבי במיוחד, כלומר מסוגל לקלוט דברים בצורה טובה יותר), ממש עם ההתעוררות בבוקר (מאותה סיבה), וכן פעמים מספר במהלך היום. עבודה זו תסייע להפחית את רגישותם לקונפליקט שייווצר ברגע שיאמרו את המלה "לא".
השלב הבא יהיה ליצור תסריט חדש לסרט הפנימי הזה – תסריט שבו ההורים אומרים "לא" בצורה שקטה ורגועה ומסרבים לזוז מעמדתם זו. ההורים צריכים להישאר איתנים ותקיפים, לא משנה כמה הילדה משתוללת בגלל זה. "לא" זה "לא". הסרט מסתיים כשהילדה התעייפה ולא מסוגלת להמשיך בהשתוללות שלה.
לאחר מכן, ההורים צריכים לקיים פגישה קטנה עם טלי. הם צריכים להסביר לה שמעתה ואילך הם משנים את הטקטיקה שלהם וכאשר הם אומרים "לא" הם מתכוונים ל"לא" ולא ישנו את דעתם. עליהם להבהיר לה, שהם מבינים שהדבר יגרום לה תסכול ורוגז, אך שהם מצפים ממנה להנמיך את הקול ולומר רק משפט אחד – משהו כמו "זה מאכזב אותי" – וזהו זה, יותר מכך הם לא רוצים לשמוע על כך. עליהם לומר לה גם, שכאשר שהיא תהיה מסוגלת לעשות זאת, הם יתנו לה מדבקה וכאשר היא תאסוף חמש מדבקות כאלה, יהיה מותר לה ללכת לחנות של "הכל בשקל" ולקנות לעצמה פרס קטן. לאחר מכן צריכים ההורים לחכות להזדמנות הבאה לומר "לא".
כשתגיע הזדמנות זו, הרי אם תצליח טלי לשמור על קור רוח ולהגיב כיאות, היא תקבל מדבקה. אם היא תשכח את מה שהיא אמורה לעשות ותייבב, תפציר, תתחנן ותשתולל, או תשתמש בכל צורה אחרת של מניפולציה ושל איומים, ההורים יחכו, וכשתסיים את ה"הצגה" שלה, יזכירו לה מה היא הייתה אמורה לעשות. עליהם להימנע מהבעת כעס או אכזבה. עליהם פשוט לעודד אותה להצליח יותר בפעם הבאה.
השימוש בדרך משמעתית זו, המסייעת ליצור הרגשה טובה, עשויה לעזור להורים לעזור לילדיהם לקבל את המציאות כאשר אומרים להם "לא".
