שווה סיפור: מוות וחיים

הסיפור שלי התרחש בתחילת שנות האלפיים, כשגל הטרור היכה בעוז, כל הארץ היתה תחת מתקפה ואירוע רדף אירוע. גרנו בדרום הר חברון, אזור לא פשוט, מובלעה בתוך איים של מחבלים וקיני צרעות. באזור הזה אירע רצף של פיגועים רצחניים במיוחד, כמו רצח החייל שמאי אלעזר ליבוביץ, והזוג דיקשטיין עם בנם הקטן, ה’ יקום דמם. כל יום הביא את הטרגדיה שלו, כל שעה והדיווחים המצמררים שלה. הרציחות עברו כל גבול. הפיגוע הרצחני בסמטת הגיבורים, סמוך למערת המכפלה, בו נהרגו 12 אנשים, החריד כל לב. הכותרות בעיתונים היו אדומות. הלב התפלץ מדאגה.
היות שהאזור בו גרנו והכבישים בהם נסענו היו נגישים ומשותפים לנו ולבני דודינו, הסכנה ארבה בפינה. מפלס המתח עלה עם כל יום שעבר, עם כל אירוע קטן או גדול. הפחד קינן בלב. הרגשנו שסימני השאלה גדלים, והחלטנו לעלות לביתו של הרב מרדכי אליהו זצ”ל, לבקש ממנו הדרכה וברכה לגבי המשך השהות שלנו באזור.

הרב הנחה אותנו להמשיך ולהישאר ביישוב. התחזקנו מאוד. היינו זקוקים לגב חזק כדי לקבל החלטה כזו. אבל רצף האירועים שרק נעשה גרוע יותר ערער את מנוחת הנפש. היינו בסוג של טירוף, לחימה בלתי פוסקת, והלב שיווע לרוגע וליישוב הדעת.

וכך, באחד מהימים, נסעתי לירושלים. בעודי מסתובבת ברחובות, מנסה לאחוז שלווה, לקחת דקות יקרות של שאיבה מרוממת מהקדושה, עיני צדה את לוח המודעות. היתה תלויה עליו מודעת ענק שבלטה למרחוק. ניגשתי כדי לקרא את תוכנה ולעיין בה. במודעה היה מכתב מהרבנית קניבסקי עליה השלום, כאשר בעקבות האירועים האחרונים, היא ניגשה לבעלה הגדול הרב קניבסקי זצ”ל ושאלה אותו: “למה יש כל כך הרבה צרות ואסונות בתקופתנו?”. בתשובה הרב פתח את הגמרא ואמר: הכל בשל ניבול פה. והדרך היחידה לתקן זאת היא רק על ידי שמירת הלשון. בנוסף היא ציטטה את דברי הרב יהודה זאב סגל זצ”ל, המכונה “החפץ חיים של הדור”. אותו צדיק ייסד את לימוד הלכות שמירת הלשון בחלוקה לימים. החלוקה היתה: 2 הלכות ליום ופרק מוסר קצר, מחולק לפי תאריכים בצורה מאורגנת ומסודרת. וכך הוא אמר: “כל מי שלומד הלכות שמירת הלשון, ומי שמפיץ את הרעיון של שמירת הלשון, ומי שתורם מכספו לשמירת הלשון – החפץ חיים יהיה מליץ יושר עבורו”. והוא הוסיף וחיזק: “זו לא ברכה – זו עובדה!”.

הוא המשיך לציין שלא ראה משפחה בעולם שבה למדו 2 הלכות שמירת הלשון בכל יום ולא ראו איזושהי ישועה בענייניהם.

לאחר מכן הרבנית המשיכה לפרט על ניסים רבים שקרו לכל מי שלקח על עצמו את הקבלה הזו, כדוגמת פרי בטן, זיווג, רפואה שלימה ועוד. הרבנית סיימה בקריאה נרגשת לנשות ובנות ישראל ללמוד את הלכות שמירת הלשון, 2 הלכות בכל יום, ובכך לקרב את הגאולה ברחמים.
המודעה הסתימה במשפט: “כולנו זקוקים לרחמי שמיים מרובים, כולנו לומדים 2 הלכות שמירת הלשון בכל יום”.

זה ממש תפס אותי. הרגשתי כאילו המילים קוראות לי על גבי הקיר, בבחינת “אבנים מקיר תזעקנה…”. החלטתי לקחת את זה איתי. עדיין לא היה לי מושג איך, כי לא באמת חשבתי שאני אוכל לקבל על עצמי ללמוד 2 הלכות ולהתמיד בכך, אבל ניצת בי רעיון שהיה קצת נועז, להביא את הבשורה הזו ליישוב שלנו.

בגדול היה צריך לזה הרבה אומץ. אנחנו לא משויכים למגזר החרדי, והמודעה וההתנהלות שלה היתה שייכת לזרם הזה. לא ידעתי למה לצפות מצד תגובת החברה. שיערתי שזה לא יהיה קל, אבל החלטתי ללכת על זה ולנסות, מבלי לחשבן את תגובת הסובבים.

הרגשתי צורך לתת גם להם את החיזוק הזה שהיה נצרך כל כך לכולנו מכל הבחינות: נפשית, רוחנית, כלכלית, פיזית…

כצעד ראשון פניתי אל מזכירת היישוב שלנו, שיתפתי אותה וביקשתי ממנה לפרסם זאת. ומה גדולה היתה תדהמתי לתגובתה – היא ממש המליצה, ופרסמה לכולם. התגובות היו אוהדות כל כך, שאפילו אני התפלאתי. עדיין לא ראיתי את עצמי לומדת ועושה את זה, אבל אז פנתה אלי, באותו השבוע, אחת השכנות שלי, וביקשה ממני ללמוד איתה הלכות שמירת הלשון. מבחינה מעשית זה היה נראה לי, והסכמתי. כעבור יומיים פנתה אלי עוד שכנה, אישה יקרה שהערכתי מאוד, וסיפרה לי איך הדברים שפורסמו תפסו אותה; זה בדיוק מה שהיא היתה צריכה לשמוע, הנושא חיזק אותה מאוד ונתן לה דחיפה עצומה לעשות מעשה. וכאן היא שאלה אותי אם אני רוצה ללמוד יחד איתה… זה ממש דרבן אותי. זה שהיא ככה לקחה את הדברים נתן לי דחיפה, כי הדעה שלה היתה גורם משמעותי בעיני.

לאחר 3 ימים של לימוד הלכות, זה קרה.

בעלי יצא עם הילדים למרפאת שיניים, לתור שנקבע להם בקריית ארבע. מספר דקות לאחר שיצאו נזכרתי שהיה עניין קטן אותו רציתי לברר מול בעלי, ושכחתי, חייגתי אליו. שוחחנו מספר רגעים, ואז השיחה החלה להיות קטועה. בנוסף שמעתי רעשים של: טק! טק! טק! ככה ברצף. בתחילה לא ייחסתי לזה חשיבות, זה היה אופייני לכבישים באזור שלנו, שהקליטה בהם לא היתה מהמשופרות, ולטלפון שלנו, שהיה עושה כך לפעמים. אבל אז בעלי צעק: יורים עלינו! מיד עזבתי את הטלפון והתחלתי להתפלל מעומק לבי. התחננתי לה’ שיציל את היקרים לי שנמצאים כעת בצרה גדולה, וכל זה עוד לפני שחשבתי להזעיק מישהו.

לאחר מספר דקות בעלי התקשר אלי לעדכן שבחסדי שמיים, הם הצליחו להמשיך בדרכם לקריית ארבע, ויצאו ללא פגע. הצבא הוקפץ מיידית למקום, והוברר גודל הנס העצום לו זכינו: המחבל ירה צרור של 26 כדורים! לא פחות. שום כדור לא פגע, מלבד אחד – שפגע במנוע. אין הסבר טבעי למה שקרה שם, זה נגמר באופן הכי פלאי ושמיימי שיש, כאילו יד נעלמה הגנה וסוככה עליהם מכל המטר הקטלני הזה.

אבל הקב”ה לא ויתר לנו, כאילו ניסה להראות לנו את גודל הנס. למחרת, כאשר יצא בעלי מהיישוב ונסע באותו כביש, בדיוק באותה הנקודה בה ירו עליו, במקום הנס, נדם המנוע, והרכב הושבת. כביכול הקב”ה הראה לנו שכאן זה יכול היה להסתיים יום קודם, חס ושלום.

זה היה מדהים. בדיוק 3 ימים לאחר שלמדתי בכל יום הלכות לשון הרע זה קרה, כעין חזקה. בליל הנס הרגשתי דחף לפתוח את הספר ממנו למדתי, ששמו: “חפץ חיים – השיעור היומי” של הרב פינקלמן והרב ברקוביץ. זהו ספר שמחולק לפי תאריכי השנה, כך שלכל תאריך יש שני עמודים: עמוד אחד של הלכה, ועמוד שני של דברי המוסר המעוררים לחשיבות שמירת הלשון, כאשר לכל עמוד יש כותרת משלו.

נדהמתי מהכותרות שהופיעו לי באותו היום, כמו זרקור רב עוצמה: הכותרת של יום הנס בעמוד ההלכה הייתה “עשיית תשובה”, ובעמוד המוסר – “אריכות ימים”. שם נכתב שאם אדם מתחזק במידה שקשורה לשמירת הלשון, גם אם נגזרה עליו מיתה חס ושלום – יכול להינצל ממנה!

עבורי זה היה חיזוק עצום לחשיבות ולכוח של לימוד זה.

מספר ימים לאחר מכן הגיע בעלי אל מערת המכפלה, באותו יום בו הגיע לשם גם הרב מרדכי אליהו זצ”ל. חבר של בעלי, הרב אריאל לוי, סיפר לרב את הנס הגדול שאירע לבעלי, והרב אמר: “אל תדאג, לא ניכו לך מהזכויות, שם ה’ שמר עליך!”. זה היה רגע מרגש מאוד. אכן, 26 כדורים, בגימטרייה זה שם ה’, שמסמל את הנהגת הקדוש ברוך הוא ברחמים. זה היה מפעים לגלות כמה קשורה מידת הרחמים לשמירת הלשון: החפץ חיים מסביר שכמו שהאדם כובש את יצרו מלדבר סרה בחברו, כך בשמים בולמים את המקטרג מלקטרג, וממילא מידת הרחמים על אותו אדם גוברת, וכך הוא זוכה לחסדים גדולים ועצומים.

אבל בכך לא תמו חסדיו של הקב”ה. שנה אחר כך, בדיוק באותו תאריך בו התרחש הנס שלנו, קיבלנו נס נוסף, תינוק חדש הצטרף למשפחה. זו היתה מתנה של רחמים אינסופיים. גם את הברית זכינו לחגוג ברחמים רבים. אצל כל ילדינו הבוגרים לא זכינו שהברית תהיה בזמנה, עקב צהבת. הפעם קיווינו מאוד והתפללנו שנזכה להכניסו בבריתו של אברהם אבינו בזמנו.

לצערי, בבדיקה שנערכה לתינוק בבית החולים עדיין היתה צהבת. התפללנו וביקשנו רחמים, שהצהבת תרד ונוכל לערוך את הברית. יום לפני הברית האחות אמרה שעדיין יש לו ערכים של צהבת ברמה שלא ניתן לערוך ברית. התעקשתי על בדיקה נוספת, וראו זה פלא – הערכים ירדו כאילו אין לו צהבת כלל!

לא ידעתי מה לעשות. מצד אחד שמחתי, ומצד שני חששתי מאוד לבריאות התינוק. מי אמר שהבדיקה אכן אמינה? אבל אז הגיע בעלי והודיע: יבוא השלישי ויכריע בניהם. ביצענו בדיקה שלישית, ובחסדי שמים גם היא היתה שלילית. לילוד אין צהבת.

זכינו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, ושמו בישראל: ישראל מאיר כהן (זה שם משפחתנו). כמה סמלי, ששמו של בני הוא כשמו של קדוש זה, החפץ חיים, שזיכה אותנו להתחזק בשמירת הלשון.

מאז למדתי מוסר השכל חזק מאוד: אל ייבוש מפני המלעיגים. אם הכוונה נכונה וטובה – יש לעשות את מה שהקב”ה רוצה, בלי לחשבן “מה יגידו”. לעולם אין לדעת לאן זה יגיע ומה יחולל. הגדלות של לימוד שמירת הלשון מולידה שלום, אחווה ורעות, ואם אנחנו יחד – מי יכול עלינו?
לנו היא העניקה חיים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לעולם אל תפסיד, הרשם לניוזלטר שלנו

כתבות אחרונות

בחירת העורך

תיהיה בקשר איתנו

הכתובת שלנו:

 

2851 SW 58 Manor

Fort Lauderdale FL 33312

954.592.5151