התנהלות בני ישראל במדבר היתה בסדר מופתי: מסעו של הענן סימן את תזוזת בני ישראל ועצירתו קבעה את החנייה, הכל נעשה ״עַל פִּי ה׳ יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה׳ יִסָּעוּ״. התורה מדגישה שהחניות והמסעות לפעמים לקחו ימים אחדים ולפעמים התארכו.
הרמב״ן ראה בכך את חוזק אמונתם של עם ישראל: ״כי אם יאריך הענן על המשכן ימים רבים, והמקום ההוא איננו טוב בעיניהם והיו חפצים ומתאוים מאד לנסוע מן המקום, אעפ״כ לא יעברו על רצון השם וזה טעם ושמרו בני ישראל את משמרת ה׳ ולא יסעו, כי מיראת השם ומשמרם משמרת מצותו לא יסעו… יעשו רצון השם ללכת אחרי הענן״.
עם ישראל ביטלו דעתם ונוחיותם בפני הרצון האלוקי. כמה קשה לחיות בחוסר ודאות מה יהיה בעוד יום, בעוד שעה, האם נחנה כאן שנה או מחר ׳עוברים דירה׳, נסו לחשוב על הטירון בצבא שעיתותיו לא בידו… מי יודע (חוץ מהמפקד…), מתי אלך לישון ומתי אקום, האם אצא הביתה או לא…
חיי האדם כולם רצופים עליות וירידות, האדם לא יכול לתכנן את חייו כלל וכלל, ההיסטוריה של עם ישראל כולה רצופה עליות וירידות ולמדנו שגם בשעת הסכנה, בשעת משבר, כאשר העסק לא הולך בדיוק כמו שתכננו, ההדרכה של התורה היא אחת: אף על פי כן לא יעברו על רצון השם ״וזה טעם ושמרו בני ישראל את משמרת ה׳ ולא יסעו, כי מיראת השם ומשמרם משמרת מצותו לא יסעו – וזה נקרא ושמרו משמרת ה׳ – שלא שינו״ (רמב״ן שם). כוחנו הוא להתמיד בעבודת ה׳ שלנו, לא לשנות, לא ליפול ברוחנו, לחיות את הרגע ואת העתיד בוודאות ובבטחון מלאים, זו העבודה האמיתית.
בכדי להגיע ליציבות בחיים, ליציבות נפשית, אי אפשר כל הזמן לחיות בספקות, לחיות בשינויים, יש ערך גדול לקביעות וליציבות, אך במקום שאינם בנמצא, נשוב לאמונה שלנו שהכל בידי שמים, שיש מי שמנהיג ומכוון את העולם ואת חיינו ושהכל לטובה. תובנה כזו היא היציבות והשפיות היותר גדולים. כל חיינו נפעלים ונעשים ׳על פי ה׳׳.
