אני יושבת במרפסת הקדמית של ביתי ומביטה אל הרחוב. כבר שנים לא ישבתי כך, בשלוות בין ערביים, אבל השקט שיש היום בבית הריק מוציא אותי החוצה. כמה מכוניות חולפות בכביש תחתיי, מוזיקה רועמת בשפה שאימצתי עם השנים נשמעת מאחת מהן. היא תמיד תהיה רק שפתי השנייה, גם אם לשוני כבר התאימה עצמה אליה. הלב מסרב להרפות משפת נעוריי, השפה שילדיי לעולם כבר לא ילמדו. חבורת נערות צעירות עוברת סמוך לבית ממול, מלבושן כמלבושי, ואני מזהה בהן את נכדתי. היא מנופפת לי לשלום וממהרת עם חברותיה, אינני יודעת לאן. אני נשענת לאחור ומביטה אל השמיים האפורים של אמצע החורף, כמו מחכה שיאספו אותי אליהם. אני יודעת שימיי ספורים, וזה גורם לי להרהר בחיים האלו, בעבר שלי, בבחירות שעיצבו את חיי ובמה שהוביל אותי אל המרפסת הזאת.
גדלתי בבית יהודי, עם חיבור פשוט למסורת אבל מובן מאליו, היה לי טוב בסביבה שלי ואף פעם לא חיפשתי מקום אחר. עד שהוא הגיע. החיבור שלנו היה מיידי, ידעתי תוך זמן קצר שהוא האחד שלי, שאיש לא יפריד בנינו. חיזקנו את הקשר למרות הכל והחלטנו יחד לשים את רעשי הרקע – כך כינינו את המשפחות והחברים שלנו – במקום שקט וצדדי. לא רצינו שיפריעו, לא רצינו שיערערו את ההחלטה שלנו… אולי גם לא רצינו שיתנו לנו לראות את המצב אחרת. החתונה הגיעה מהר, ההורים שלי התנגדו בתוקף אבל בסוף עמדו בשקט ובלעו רוק. הנחתי להם להתבוסס בכעסם, אלה החיים שלי, הבחירות שלי. ידעתי שלא אתן להם להרוס את הקשר שלי עם אהבת חיי רק בגלל הדעות הקדומות שלהם, אין קשר בין לאום לחיים משותפים של בני זוג. או כך לפחות חשבתי.
החיים המשיכו, שנה רודפת שנה. עברתי לגור הרחק מהוריי, הרחק מבני עמי, הרחק הרחק מחיי הקודמים. החיים התנהלו בפשטות, ניצוצות האהבה בנינו נעלמו די מהר אבל לקח לי זמן להבין איפה אני נמצאת, ואז כבר היה מאוחר מדי. בכל כמה שנים תפסתי את עצמי וניסיתי להבין איך הגעתי למקום שאני נמצאת בו. מדוע בחרתי את השמות האלו לילדיי, למה הענקתי להם חינוך כזה, למה אני לא מוכנה אף פעם להביט לאחור ואולי להעז להתגעגע?.. לאן נעלמה האהבה הגדולה שחשתי ומתי מילאה את מקומה הריקנות העמוקה הזו, מי אני, לאן אני שייכת?.. וכך הגעתי אל המרפסת, אישה שצופה בסרט חייה ומנסה להבין כיצד נתנה הגיבורה הראשית לעלילה להשתבש כל כך. זקנה עם שאלות של נערה מבולבלת, חסרת וודאות לגבי הזהות שלה, תוהה מי היא ומה מקומה בעולם. ועכשיו לראשונה אני מרימה עיניים לשמיים ויודעת להגיד: טעיתי. כן, כן, אני במו ידיי כתבתי את עלילת הסרט הזה. בחרתי בלי לדעת שאני מסונוורת, בלי להבין את ההשלכות ארוכות השנים. חשבתי שאני גדולה, שאני בוגרת. עצמאית, מבינה עניין, רואה מעבר למה שהנחתי שהוא קליפה חיצונית בלבד. לא הבנתי שהקליפה עצמה היא היא הפרי, שבחרתי משום שחשבתי שאפשר להתעלם ממנה. האהבה נחלשת כשאת כבר לא אוהבת את עצמך, כשאת מתגלגלת בלי שליטה בחייך- צעד שבחרת משנה את אורח החיים כולו. הילדים שלי קיבלו ערכים שאני בכלל לא שלמה איתם, ואני? אני אפילו לא מזדהה עם הלאום החדש. הלכתי לאיבוד. אני לא כאן אבל כבר לא שם, אני רוצה להיות שם אבל תקועה כאן. והזמן חלף, ומאוחר לשנות.
השמש נעלמת מאחורי הבניינים, הערב יורד. במרפסת יושבת זקנה אבודה, היא פספסה את רכבת חייה, כי הייתה בטוחה שהיא עולה על הרכבת הנכונה. אני מרשה לעצמי לכאוב את הבחירות שעשיתי, ובכל זאת הלוואי שלא הייתי עושה אותן. הלוואי שהייתה לי הזדמנות שנייה לשוב ולתקן. אילו הייתי בוחרת אחרת, האם הייתי מגיעה אל מרפסת הזאת?
* * *
קול הדלת הנפתחת מעיר אותי ממחשבותיי. “אמא,” אני שומעת את בני הצעיר, “הגענו!” בן רגע מתקפלות כנפי הדמיון שלי אל תוך עצמן, אני שוב בביתי המוכר, בשכונה בה אנו גרים רוב שנות נישואינו. האורחים לא מספיקים להניח את התיק הגדול וכבר נכדי מזנק לזרועותיי, פאותיו מדגדגות את פניי וצחוקו מחמם את ליבי. אני רואה את כלתי מניחה שפע תבניות על השיש ומסדרת את המטפחת לראשה. ההמולה הפתאומית כמעט ומשכיחה ממני את הדמיונות בהם שקעתי קודם, מציאות שהייתה סוף דרכי אילו הייתי בוחרת בַּשְּׁבִיל השני באותה צומת לפני שנים. זה כמעט קרה, כמעט הלכתי איתו, כמוני כמוך. מרחק פסיעה בלבד הפריד אז ביני לבין החלטה שהייתה משנה את גורלי. ומה עצר בעדי? ההבנה שרק אלו שנשארו בתוך עמם לאורך הדורות זכו להמשיך את הקיום הגדול הזה. הידיעה איזו תרבות בדיוק אני רוצה להנחיל לילדיי ושישנה רק דרך אחת לשמור על מי שאני – להישאר יהודייה, להישאר בתוך עמי. הבחירה הייתה לי קשה מנשוא, כואבת, על הקצה ממש, אבל היום כשאני מביטה בצאצאיי אני יודעת שלא בחרתי את המשך חיי בגלל תקופה קצרה ואהבת נעורים… בחרתי בשבילם, בחרתי בשבילי. בחרתי את הנכון. אני לא הגעתי למרפסת. ואת, את תגיעי?
