עוד יום לימודים ארוך ומייגע הגיע לקיצו, כך בישרו מחוגי השעון. זהבה דחסה את ספריה במהירות לתיקה, זרקה אותו על כתפה ויצאה מהבניין. היא פנתה ימינה והתקדמה על השביל המוביל אל החורשה הקרובה. הרוח הקלילה שנשבה, פיזרה בשובבות את שערה הזהוב, שהתמזג להפליא עם השיבולים הזהובים שניבטו מצידי השביל. היא גמעה את הצעדים הבודדים עד הבקתה העשויה עץ בדילוג מהיר, ונכנסה הישר לסלון הבקתה. היא כבר ידעה לאיזה קערה עליה לפנות, הזאת מימין תכווה את לשונה חשבה לעצמה במרירות והרגישה את הצלקת בלשונה מעקצצת. ואילו הזאת משמאל קרה כמו הקרח שהייתה שמה על הכוייה. כבר יודעת היא שהקערה האמצעית היא הקערה הנכונה. ריח הדייסה מילא את הבקתה וגירה אותה.
לא עברו יותר מכמה רגעים והיא כבר מצאה את עצמה יושבת במקומה הקבוע מסיימת את הקערה ברעבתנות. את שיעורי הבית בהיסטוריה, עשרים וארבעה עמודי קריאה משעממים להפליא קראה על הכורסה הכחולה, זאת שהייתה בדיוק בגודלה. לא גדולה כמו השחורה בפינה, ולא קטנה כמו הסגולה ממולה. מדי פעם הציצה מהחלון מחכה לדב שכבר יחזור, היא ידעה שדב אמור לחזור היום מוקדם, כך שהם יספיקו עוד לדבר אחד עם השני לפני רדת הלילה כשתצטרך לחזור לביתה. התרגשות אחזה בה. לאחר שבעה עמודים על המהפכה הצרפתית או שמא היה זה ניסיון ההפיכה הסובייטי? היא הרגישה את עיניה נעצמות מאליהם. בקושי היא גררה את רגליה לכיוון גרם המדריגות המוביל לחדר השינה. מרוב עייפות בחרה בטעות את המיטה הקרובה לחלון, על אף שכבר ידעה שהיא קשה כאבן. אך המיטה לא הפריעה לשינה לבוא במהירות.. צרפתיים הפוכים באו ומילאו את חלומה, הבנות חדשות בהיסטוריה שרק חלומות יכולים לייצר.. קולות הצרפתיים נעמו לאוזניה.
אך בליל קולות בערבית התערבב עם הצרפתית והפריע את מנוחתה. זהבה התעוררה בבהלה. מולה עמדו דב ואביו, היא הייתה רגילה להתעורר מקולותיהם, תמיד עם הבדיחה הקבועה “נראה לי שמישהו ישן במיטה שלי” אך מדוע שומעת היא כעת ערבית? דב ביקש מאביו לצאת מהחדר כדי שיוכל לדבר עם זהבה בפרטיות. הוא התיישב בקצה מיטתה ושלח את אצבעותיו אל עבר תלתליה הזהובים. ליבה של זהבה ניתר בשמחה מהולה בבילבול, כבר כמה ימים מחכה היא לפגוש שוב את דב אך הרגעים האחרונים בחדר מעט בילבלו אותה. היא הפנתה אל דב מבט שואל. אך הוא רק הביט בה עם עיניו היפות, כמו תמיד עיניו הביעו רוגע וחמלה אין סופיים. הוא התקרב אליה מעט והתחיל להסביר. המילים יצאו לאט ובזהירות. “זהבה! אני אוהב אותך כל כך! יש לי סוד קטן שאני רוצה לשתף אותך..”.
הוא לקח נשימה מדודה והמשיך “בעצם לא קוראים לי דב קוראים לי ג’מיל” לחש לה דב “אני מעדיף שתקראי לי בשמי האמיתי”. זהבה לא ידעה אם הוא צוחק או רציני אך חיבוק דב מצידו לא נתן לה לעצור את שטף דיבורו. “זה בסדר אנחנו מהטובים.. זה לא משנה אם את רואה אותי בתור דב או בתור ג’מיל אני אוהב אותך גם ככה.” מבטה המופתע של זהבה ליווה את המשך דבריו “הבקתה היא לא הבית הרגיל שלי, אני מתגורר בכפר הסמוך, עוד תראי את הבית היפיפה שלנו, בעזרת אללה ובעזרת ה’ “ קרץ לעברה.
זהבה לא ידעה איך לעכל את הדברים, תמונות של כיפה אדומה נטרפת על ידי שיניו החדים של הזאב עלו וצפו בדמיונה, היא יכלה לשמוע את צרחותיהם של עמי ותמי כשהבינו עם מי הם מתעסקים. לא רצתה היא להפוך לעוד אגדת עם. לא רצתה להיכתב בספר ילדים. היא רצתה לקום ולברוח מהחלון. אך מצד שני היא הכירה את דב, או ג’מיל כפי שכינה את עצמו, הוא לא יעשה לה דבר רע. הוא הרי תמיד נותן לה את כל כולו ואף משאיר לה את הדייסה הכי טעימה שטעמה מעודה. מיטתו הנוחה שימשה אותה רבות, והתמונות שהתרוצצו בראשה מכל אותם פעמים שבילו יחד חיזקו את עמדתה. מבטי הקנאה של חברותיה כשראו את היחס שקיבלה, היו הקש ששבר את גב הגמל. לי זה לא יקרה היא ידעה בליבה. אני לא אהפוך לעוד סיפור הבטיחה. זה בסדר דב/ג’מיל הוא מהטובים.
מבע פניה הראו את ההחלטה שגמלה בליבה. “ידעתי שאת יודעת לבחון אנשים באמת בלי דעות קדומות” חייך לעברה ג’מיל עם שיניו הלבנות “אני גאה בך מאוד”. הוא התקרב עוד קצת לכיוונה וכיסה אותה בשמיכתה כך שתוכל לחזור לישון. הצרפתיים לא חזרו במהרה. עוד התלבטה בנוגע להחלטתה. האם היא תהפוך לאגדת עם? לא. ג’מיל הוא מהטובים שיכנעה את עצמה תוך כדי שנרדמה עם חיוך על שפתיה.
כשהתעוררה לבסוף כעבור שעות אחדות נזכרה באמא ואבא המחכים בודאי בבית ודואגים, אך לתדהמתה על החלון גילתה סורגים. היא רצה לכיוון הדלת וניסתה לפותחו ללא הצלחה. הידית זזה מעלה מטה אך דבר לא קרה. ולפתע סטירה חזקה בלחיה. זהבה המופעת הסתכלה אחורה באימה. ג’מיל עמד שם עם מבט מאיים בעיניים, כל הנחמדות של החודשים האחרונים נעלמו בן רגע. “לאיפה את חושבת שאת הולכת??” שאג “ את לא זזה לשום מקום!!” הוסיף תוך כדי שטילטל אותה בידיו החסונות. זהבה רק הביטה בבעתה בדב פרא המפחיד שעמד מולה ושאלה את עצמה בלב “והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה?”
*****
סגרתי את הספר “זהבה ושלושת הדובים – בגירסא עדכנית”, נשקתי לביתי הקטנה ואמרתי לה לילה טוב, כמעט יצאתי מהחדר כששמעתי את קולה הדקיק שואל שאלה שנשארה תלויה בחלל החדר “אבל אמא למה היא לא למדה את הלקח מכל האחרים?”
