מודה אני

קרני שמש רכות חדרו לתוך השק”ש של נחלה מוריה וליטפו את פניה הענוגות. היא מלמלה מודה אני והשתחלה אל מחוץ לשק”ש, מטיבה את חצאיתה מעל למכנסי הפיג’מה שלה. הבוקר הפציע מעל חניון הפיתול, ונחלה מוריה התחילה את יומה העשירי בשביל ישראל. היא נאנחה בזמן שגלגלה את שק”שה: כמה שערגה לחברה! לא שהיא אינה נהנית מהצעידה במשעולי ורגבי ארץ ישראל, חלילה, אבל הייתה שמחה לו חמדת-אבות הייתה מתארסת מאוחר יותר וממשיכה לטייל איתה בשביל. וכשמחשבות נוגות אלו טורדות את מנוחתה, היא החלה את המסלול.

אור חזק שטף את קימורי האבן של נחל עמוד. יונים המו בין חגווי הסלעים. השעה עוד לא שש בבוקר, ונחלה מוריה כבר מצאה את עצמה מנגבת את הזיעה הניגרת ממצחה. היא הניחה רגל יגעה אחר רגל יגעה, עוברת דרך חורש נמוך, שלפתע חשה משהו דוקר אותה. היא נבהלה ויצאה מהסבך, וראתה קוץ גדול נעוץ בקרסולה. “הו, לו רק הייתי מתלבשת צנוע יותר!”, זעקה בליבה, והתיישבה על אחד הסלעים. היא השילה את תיקה הכבד וניסתה להוציא את הקוץ, אך ללא הצלחה. בעיניה עלו דמעות: אמנם, זהו קוץ של ארץ ישראל, אבל לפעמים גם קדושה יכולה לכאוב.

“טאטע!!” היא קראה לשמיים. הרוח נשבה בין נקיקי הנחל, נושאת את זעקתה. ואז צל גדול נפל על אדמת הטרשים.

לפניה נגלה, כמו צבי או עפר האילים על הרי בשמים, גבר זהוב שיער, משכמו ומעלה. שיערו נצץ תחת השמש הקופחת. עיניו הכחולות זהרו כמו אדוות המתפשטות בכנרת, צלולות וגדולות. חישוק כסף הבהיק מאוזנו. חיוכו הגדול נפרס כלפיה. “את בסדר?”, שאל, במבטא שלא הצליחה לזהות. בלי שהצליחה לנתק את מבטה מזיו פניו, היא הנהנה. “את לא נראית בסדר”, הוא רכן כלפיה, ליבה הלם בקרבה, כמו חניך ניצנים על תוף בשבת ארגון, עת הוא חילץ במיומנות את הקוץ המכאיב.
“מה- מה שמך?”, היא גמגמה. קרני השמש שטפו את עיניו התכולות ומילאו אותן אור. “האנס”, אמר, חיוכו צחור השיניים נפרס שנית, והוא פנה לחבוש את רגלה עם ערכת עזרה ראשונה שהוציא מהתיק.

החבישה קשרה ביניהם אגד חזק יותר מכל גאזה. נחלה מוריה והאנס המשיכו לטייל יחדיו, מטפסים על מצוקים ויורדים בעמקים. כשהאנס הושיט לנחלה מוריה יד, לחצות את ערוצי הנחלים ולטפס על הרים, נחלה מוריה התלבטה קצת ואז הניחה את כף ידה בתוך ידו. כששקעה החמה ונצצו הכוכבים, האנס פרש את השקש שלו בסמוך לשקש של נחלה מוריה. נחלה מוריה פרמה את צמתה הארוכה והניחה לשיערה ליפול מול פניה ולחצוץ ביניהם.

צמאה לו נפשה, היא נחרדה והבינה שאין לה ברירה: או שיתחתנו או שיפרדו.

אצבעותיו הגדולות של האנס הסיטו את שיערה מאחורי אוזנה. עורה עקצץ ולא רק מעקיצות הסרפדים. “מה קרה, שושנה בין החוחים?”, הוא שאל בח’ עבשה. נחלה מוריה הגירה דמעות. “האנס, אין לנו ברירה! או שתישא אותי לאישה או שניאלץ להיפרד!” היא בכתה. האנס לקח את ידה והוריד את העגיל מאוזנו, מושיט אותו כלפיה. “נחלה מוריה”, עיניו התכולות זהרו אף בחשיכה, “התינשאי לי?”

נחלה מוריה ניגבה את דמעותיה וצרחה: “כן!!!”.

האנס השחיל את העגיל על אצבעה הדקיקה. נחלה מוריה הייתה באורות. היא הוציאה את הנוקיה שלה והתקשרה לספר את הבשורה המשמחת לחמדת-אבות. עכשיו נראה אותה, חשבה, התחתנה עם כזה צולר. כשתראה את האנס היא לא תוכל שלא לקנא. אבל כשנחלה-מוריה סיפרה לה, חמדת-אבות לא נשמעה מקנאה כלל וכלל.

“הוא גוי!” הזדעקה. “בת ישראל כשרה שכמותך! כיצד את נישאת לערל?!”.

“נו באמת, חמדת-אבות, זה לא ישפיע בכלל על הילדים שלנו. הם יהיו כשרים למהדרין כי אני כשרה למהדרין. אני אמשיך לשמור שבת כשרות וטהרת המשפחה ולאהוב את השם בכל מאודי ובכל לבבי.”

חמדת-אבות נענעה בראשה. “את מתנתקת מחוליית הדורות. את עושה טעות. אלפי שנים בנות ישראל היו החומה הבצורה של העם, השותפות השקטות שבפשטות ובצניעות שמרו על הגחלת, רק בכך שדבקו במה שלמדו בבית אביהן ולא רעו בשדות זרים. והנה את, בגלל התרגשות רגעית, בגלל עיניים כחולות מידי, משליכה את שורשיך העמוקים והאציליים למען חיים ריקים”.

השתררה שתיקה. נחלה מוריה לא העזה לומר מילה.

“אבל אני אוהבת אותך אז אאחל לך שתזכי לכוף את יצרך ולברוח בזמן”, הוסיפה חמדת-אבות.

“תודה”, אמרה נחלה מוריה באדישות, כדי להסתיר את הספק שהינץ בליבה. אך חיוכו של האנס השכיח מליבה כל דאגה וכל מחשבה, זולת מבטו הנעים של האנס…

נחלה מוריה שכבה על גבה, עוברה נאבק בגופה, מכאיב לה. “תרפי, תרפי”, אמרה לה המיילדת, “תרפי!”, “טאטע!!” צעקה נחלה מוריה, והעובר הגיח לאוויר העולם. המיילדת הושיטה את התינוק אל האנס, שערסל אותו בזרועותיו. נחלה מוריה הביטה בתינוק בערגה. “איך נקרא לו?”, שלחה מבטים אוהבים אל גברי חייה, עודנה מטושטשת מהאפידורל.

“אדולף”, קבע האנס, לא מנתק את מבטו מהתינוק. גופה של נחלה מוריה עדיין כאב אך עוצמת ההלם הסירה את כל ענני הטשטוש שאפפו אותה. “מה? למה?”. האנס הרים את התינוק. “על שם סבי האהוב”, הפטיר האנס, ונחלה מוריה נתקפה בחילה חזקה. מילותיו של האנס פעפעו אל תוכה. סבה האהוב של נחלה מוריה נספה בשואה. מה היה אומר על כך?!?! מה הוריה היו אומרים על כך?!?! איך אפשר לעשות ברית לילד שכזה?!?

היא מיררה בבכי. תרתי אחרי עיני ואחרי לבבי, ולא סרתי למצוות השם, חשבה. לו רק היו הוריי וחברותיי מתעקשות עליי, מציבות לי סייג וגדר, לא הייתי במצב הזה היום. “נחלה מוריה” האנס הניח את ידו על כתפה ברכות וחייך את חיוכו המקסים לעברה. אך החיוך ששבה אותה אי אז, שהבטיח לה הרים וגבעות, הרגיש לה עכשיו – פיתוי חלול והרסני. עיניו הכחולות דימו לה ים מפחיד וגועש שהיא עלולה לטבוע בו. “אני צריכה לנוח האנס” אמרה נחלה מוריה בחיוך רפה, אך באותו רגע כבר ידעה. זה יהיה קשה, אך כאן היא לא נשארת. היא הביטה בעיניו העצומות של בנה. בגופו הטהור של תינוקה זורם עכשיו דמם של רוצחים…