נ’, שהתגוררה בכפר עויין בצפון, תיארה לנחמה רגעי אימה, בהם הרגישה מושפלת ואבודה, כאשר בן-זוגה הערבי כיוון לעברה נשק.
כשיהודים צדיקים מציעים עזרה ומבקשים להיות חלק מחילוצי הבנות מכפרים עוינים, אנו מיד משיבים להם, כי היציאה מהכפר הוא החלק הקל, ואילו המשך החיים הם האתגר האמיתי.
אך במסלול השיקום יש גם תחנת ביניים – דירת החרום שלנו, בה שוהות נשים ובחורות שבורחות מבן-הזוג הערבי ומבקשות מחסה. נחמה, שעובדת אצלנו בדירת חרום, מתעדת מדי פעם את החוויות והסיפורים שאיתן הבנות מגיעות, ומתארת בטוויטר בתמציתיות את הטלטלות שהן עוברות עד השיקום המלא.
השבוע בחרתי להתרכז בתיעודים של נחמה מהטוויטר, כי הם נותנים לנו הצצה אמיתית לחייה של היהודיה השבויה בכפר, הבוחרת לקום ולהילחם על עצמה ועל ילדיה. מאחורי הסיפורים שאני מביא לכם מדי שבוע עומדות נשים אמיצות, שבוחרות לעשות תשובה. הגיע הזמן שתשמעו את הסיפור גם מהזווית שלהן.
ד’ התגוררה בכפר ערבי בשטחי ישראל, ובפרעות האחרונות, כשהשטח בער וההפרדה בין ערבים ליהודים הייתה בולטת מתמיד, שום התאסלמות או לבישת חיג’אב לא יכלו להסתיר את הנשמה היהודית שבתוכה: “בפרעות האחרונות, אפילו אני פחדתי להסתובב בכפר. את על הכוונת. כולם יודעים שאת היהודיה”.
הפחד לא היה לריק. נ’, שהתגוררה בכפר עויין בצפון, תיארה לנחמה רגעי אימה, בהם הרגישה מושפלת ואבודה, כאשר בן-זוגה הערבי כיוון לעברה נשק. וכך כותבת נחמה: ”יושבת מולי בחורה, ומספרת לי שבן-הזוג לשעבר כיוון עליה נשק. סתם ככה, כי היא עצבנה אותו”.
לא תשמעו על זה, כי הוא מהמגזר הנכון, אבל יש מאות אם לא אלפי נשים שסובלות מאלימות פיזית, נפשית, מילולית וכלכלית ע”י גברים ערבים. אנחנו מנסים למנוע לכתחילה ולעזור בדיעבד – אבל חאלס, שִמרו על עצמכן.
נ’ החליטה, שמגיע לה ולילדיה חיים טובים יותר, ולכן היא עזבה את הכפר, אך בן-הזוג אינו מוותר בכזו קלות, ואותן נשים שברחו מהכפר מרגישות רדופות וחסרות מענה.
נחמה כותבת: ”יהודיה שעזבה את בעלה הערבי, שרודף אחריה ומחפש אותה, אמרה לי הערב: ‘עכשיו הוא חופשי ואני בכלא. מה עשינו בזה?’”.
וזה נכון. במקרה הטוב, היא תתחיל חיים חדשים, תתחתן ותמצא נחמה, אך לצערי, ברוב המקרים הבנות חיות בפחד מתמיד שמא ימצאו אותן. וכך סיימה נחמה: “חבל שהבעל ערבי. אחרת המדינה הייתה מתאמצת לשמור עליה”.
כשאני כותב לכם שמגיעים אלינו מצבי חרום ואנו זקוקים לעזרה, אני יודע על מה אני מדבר. הבנות הללו, הבוחרות לחזור אל חיק היהדות, מסכנות את חייהן כשהן יוצאות מהכפר. אך הן עושות את זה במסירות נפש גדולה, כדי שהילד שלהן יקרא ‘שמע ישראל’ ולא ‘אַללָּהֻ אַכְּבַּר’. מחובתנו לעזור להן, וכבר צוותה עלינו התורה: “לא תעמוד על דם רעך”.
