התשובה האמיתית נמצאת רק בהתבוננות פנימית לתוך העולם הרגשי שלנו, בהסכמה להסתכל לפחדים שלנו בעיניים, פחות לרדוף
אחרי הגנות ופשוט ללמוד לשהות בפחד
הפעם אשתף אתכם בסיפורם של בני הזוג נחמיה ונעמי (מובן שאני עושה שינויים, שלא נזהה במי מדובר).
גם השבוע, כמו בכל שבוע, פגשתי אותם בקליניקה.
נחמיה פתח את הפגישה וסיפר לי כך: "בשבוע שעבר התכוונתי לעשות מעשה טוב, אבל יצא לי מזה הרבה עוגמת נפש ואני רוצה לשתף אותך בזה.
"השנה פנו אלינו מהישיבה בה למדתי בתקופת בחרותי, והציעו לנו לבוא לחוג את חג השבועות בחיק הישיבה. אשתי ואני החלטנו שזה רעיון ממש טוב, ננצל את ההזדמנות הזו לרוממות הנפש ועליה רוחנית. הודענו להנהלת הישיבה שאנחנו ממש שמחים עם ההצעה ובעז"ה נגיע.
"במהלך החג נפל לי המצב רוח ברמות שאתה לא מתאר".
"מה קרה?", שאלתי.
"תראה", מספר לי נחמיה, "במשך השנים האחרונות אני כבר לא שקוע בלימוד כמו בתקופת הישיבה, וגם התפילות כבר לא אותן תפילות. וכעת, ברגע שהגעתי לביקור בישיבה, פשוט נפל לי הלב. פתאום ראיתי את הבחורים ששוקדים על תלמודם יומם וליל, מתפללים כמו שצריך, את אנשי הצוות ההדורים בבגדי מלאכים וכל כולם בשקיעות הלימוד. איפה הם ואיפה אני? הרגשתי שכל הערך העצמי שלי קורס ושאני בכלל לא שווה. אני עוד איזה אחד בין האברכים הצעירים שמתחילים את היום בעצלתיים מרוב טרדות הבית, הסדר והלימוד כבר לא אותו דבר, התפילות לא אותן תפילות, ומה אני שווה בכלל?
"אתה מבין, באתי לשם כדי להתרומם, ופשוט הרגשתי שאני מתרסק.
"ואז ניסיתי לבקש מאשתי תמיכה והקשבה, אבל היא לא מסוגלת לראות אותי במקומות הללו. מה היא אומרת לי? 'נו, אם אתה מקנא בהם כל כך שהם לומדים תורה ואתה פחות, אז בבקשה – תתחיל ללמוד, תפסיק להרגיש רע ותפתח ספר'. זה הורג אותי. מה היא חושבת לעצמה, שככה זה הולך? לוחצים על כפתור והכל מצליח כמו שרוצים? היא לא מבינה כמה זה קשה? היא לא קולטת שבשביל להיות מתמיד ברמה של הר"מ או הראש הישיבה צריך גם תמיכה רגשית מהאישה, ולא רק הצלפות והלקאות?
"וחוץ מזה היא שוכחת שהיא כל הזמן כן מבקשת ממני תמיכה ועזרה, היא רוצה גם לקנות בלי הגבלה – אז אני צריך לתמוך בה ולעזור לה עם הילדים, גם לפקסס לה את הבית כמו שהיא אוהבת, גם להקשיב ולשמח אותה, וגם לפרנס את הבית כדי שיהיה לה כסף לכל ההוצאות שהיא צריכה. אז איך אחרי כל זה היא רוצה שגם אצליח לממש את שאיפותי? זה ממש לא הולך ביחד!".
כאן סיים נחמיה את תיאור מסכת התסכולים שעבר.
כעת הייתי רוצה לחשוב יחד אתכם, להיכן באמת ניתן ללכת מכאן עם נחמיה הלאה.
אפשרות ראשונה – לתת לו מילות עידוד וחיזוק כמה הוא שווה ומיוחד.
אפשרות שניה – לנסות לשנות את אשתו, שתלמד איך לראות ולהכיל אותו.
אבל אתם מבינים שאני אומר זאת רק כדי לחדד את הדברים, כי הרי עצות והגנות זה רק פלסטר, שהרי גם אם זה עוזר לטווח הקצר – זה לא באמת עוזר לטווח הארוך.
אז מה באמת הפתרון? האפשרות שכן נכונה היא פשוט לצלול לעולמו האישי של נחמיה ולהבין מה קורה לו מול חווית השווי והערך הפנימי שלו, להסתכל לפחדים בעניים ולתת להם מקום והכלה.
אשתף אתכם בכנות, אני אישית במשך שנים חיפשתי ורדפתי אחרי הערך והשווי שלי. בתחילה חשבתי שאם פלוני או אלמוני, שהערכתי כל כך, יסכימו להיות חברים שלי – אז אהיה שווה. כשקצת גדלתי חשבתי לעצמי שאם תהיה לי משרה כזו או אחרת (אצלינו קוראים לזה שטעלע),אז אהיה שווה, או אם אענוב עניבה ואלבש פראק אז ארגיש את הערך העצמי שלי. אבל ככל שעברו השנים, ואיתן התהליכים הנפלאים שזכיתי לעבור, הבנתי שהתשובה האמיתית נמצאת רק בהתבוננות פנימית לתוך העולם הרגשי שלנו, בהסכמה להסתכל לפחדים שלנו בעיניים, פחות לרדוף אחרי הגנות ופשוט ללמוד לשהות בפחד ולצלול לתוכו. זה הדבר שבאמת בונה את האמון שלנו מבפנים, ומגדיל את הערך הפנימי האמיתי.
