“זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה’ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ”. אנחנו מציינים היום בהודיה גדולה להקב”ה את יום חגה של ירושלים. 56 שנים עברו מאז היום הגדול והחשוב בו צבא ישראל שיחרר את העיר שחוברה לה יחדיו.
182 חיילים גיבורים מסרו את נפשם במהלך הקרב על ירושלים. 182 לוחמים שחירפו את נפשם, ובזכותם אנו חוגגים היום וזוכים לריבונות יהודית בבירת ישראל. זה קרה במלחמה בה כל אחד יכול היה לראות את יד ה’ הגלויה; ששה ימים של ניסים וגבורה, בהם נלחם צה”ל בצבאות האוייב, מעטים מול רבים; ששה ימים שהסתיימו בניצחון גדול לעם ישראל.
אכן, אילו פינו מלא שירה כים, אין אנחנו מספיקים להודות לה’ על המתנה הגדולה של שחרור ירושלים. אבל רבים מאיתנו טועים לחשוב שהדרך הסתיימה; שמה שהיה אי שם לפני 56 שנה זה מספיק.
ולא היא. האם באמת עשינו את כל מה שה’ מצפה מאיתנו? הוא העניק לנו את ירושלים על מגש טהור של גבורה ומסירות נפש. זעקתו של מח”ט הצנחנים, מוטה גור: “הר הבית בידינו”, מהדהדת באוזנינו עד היום. אבל האם הר הבית באמת בידינו?
ברוך ה’, יש עליה משמעותית במספר היהודים העולים להר הבית: אלפי יהודים עולים והקצב גדל משנה לשנה. יש אפילו ישיבה פעילה בהר הבית. אך לצערנו, בעוד ההתעוררות של עם ישראל למען המקום הקדוש לנו מכל, נעשית קמעא קמעא, האוייב נחוש להקריב את חייו למען הר הבית, או כפי שהם מכנים אותו בטעות ‘מסגד אל אקצא’. מאות אלפי ערבים עולים מדי שבוע להר הבית, מסיתים ומגדפים נגד עם ישראל; הם מניפים דגלי חמאס וחיזבאללה וקוראים להשמיד אותנו.
האם זה באמת איכפת לנו? עד כמה כואב לנו חילול השם הנורא הזה?
יש המאשימים את הממשלה שסגרה את הר הבית בעשרת הימים האחרונים של הרמדאן לעליית יהודים. אין ספק שזה חמור מאוד וחשוב למחות על כך. אבל האמת היא, שאם היו מאות אלפי יהודים שדורשים לעלות להר – אף אחד לא היה מעז לסגור אותו בפנינו. בתפילת מוסף, מדי שבת, אנחנו ממשיכים להגיד: “וּמִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ. וְנִתְרַחַקְנוּ מֵעַל אַדְמָתֵנוּ. וְאֵין אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לַעֲלוֹת וְלֵרָאוֹת וּלְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנֶיךָ. וְלַעֲשׂוֹת חוֹבוֹתֵינוּ בְּבֵית בְּחִירָתֶךָ. בַּבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו. מִפְּנֵי הַיָּד שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה בְּמִקְדָּשֶׁךָ”… ומתפללים: “וְקָרֵב פְּזוּרֵינוּ מִבֵּין הַגּוֹיִם. וּנְפוּצוֹתֵינוּ כַּנֵּס מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ. וַהֲבִיאֵנוּ לְצִיּוֹן עִירְךָ בְּרִנָּה. וְלִירוּשָׁלַיִם בֵּית מִקְדָּשְׁךָ בְּשִׂמְחַת עוֹלָם”.
מה ששכחנו הוא, שה’ כבר קיבץ אותנו לארצנו, החזיר אותנו לירושלים ושיחרר את העיר. אבל אנחנו, במקום לעלות להר ולהקריב את קורבנות חובותינו, ממשיכים לתרץ תירוצים; במקום להגשים את החלום, ממשיכים לחלום ולחכות.
הגיע הזמן להשלים את המלאכה שהחלו בה לוחמי חטיבת הצנחנים ומפקדם מוטה גור לפני 56 שנה. הגיע הזמן להשיב את ירושלים, ואת הלב שלה, הר הבית, לבעל הבית האמיתי שלה: עם ישראל. הגיע הזמן להוציא את האוייב מהמקום הקדוש לנו, ולהכריז קבל עם ועדה: הר הבית בידינו!
