"יש לנו זוגיות טובה אבל לפעמים יש בינינו חילוקי דעות
וכל אחד מתבצר בעמדתו. במקום שנחליט יחד
כל אחד פועל לפי שיקול דעתו"
שאלה – אנו נשואים כשנתיים. נישאנו שנינו בגיל לא צעיר במיוחד, באיזור גיל 30. ב"ה יש לנו זוגיות טובה ומאושרת אבל לפעמים יש בינינו חילוקי דעות וכל אחד מאיתנו מתבצר בעמדתו.
זה נראה כאילו שום דבר לא ייגרום לבעלי לשנות את דעתו וללכת לקראתי. מצד שני, גם אני "לא פרייארית" ולא מבטלת את דעתי (מפני דעתו) כל כך מהר. כך שיוצא שבמקום שנחליט יחד ונקבל החלטות חשובות במשותף, כל אחד פועל לפי שיקול דעתו.
למשל, אם אני חושבת שכדאי להחליף את הוילונות בסלון ובעלי חושב שזה מיותר עכשיו לגמרי ויש לנו הוצאות חיוניות יותר. אנחנו מנסים לדון בינינו על העניין. אף אחד לא מצליח לשכנע את השני בצדקת דבריו ומה שיוצא זה שקובעים עובדות בשטח, כל אחד כפי יכולתו. למשל, בעניין החלפת הוילונות, כיוון שלא הגענו למסקנה משותפת אם קונים או לא. ואני חשבתי שכדאי לקנות, אז פשוט הלכתי למחרת לחנות והזמנתי וילונות.
ביום אחר, בעלי החליט שהמצלמה הדיגיטלית שלנו כבר ישנה מדי וצריכה שידרוג, אמרתי לו את דעתי שהיא מצויינת ומשרתת אותנו בנאמנות, ולמרות זאת הוא קנה חדשה במקומה. זה לא העניין הכלכלי שמפריע לי, ב"ה אנחנו יכולים להרשות לעצמנו מצלה ווילונות חדשים וכדומה. אך, מה לגבי שיתוף פעולה וחשיבה משותפת? למה אני אף פעם לא מצליחה לשכנע את בעלי (והוא לא מצליח לשכנע אותי)?
תשובה – שואלת יקרה, נקודת המוצא של שאלתך היא שאת ובעלך צריכים לחשוב אותו הדבר ואם אתם לא חושבים אותו הדבר, ברור לך שמישהו צריך לוותר, לבטל את דעתו מפני הדיעה של השני. התחושה שלך ש"משהו כן לא הולך" וצריך להיות אחרת, נכונה.
בזוגיות טובה יש מושג של : "חשיבה זוגית". עד החתונה, כל מעשה שעשיתי היה באחריותי המלאה ואני נשאתי בתוצאותיו. אם חרגתי והוצאתי יותר מדי כסף, המינוס בבנק היה שלי והטריד את מנוחתי בלבד, אם קיבלתי החלטות נבונות ומשתלמות – חייכתי לעצמי ואם קיבלתי החלטות שגויות – "אכלתי אותה" (ואת הלב) לבדי. מהרגע שנישאנו, לכל החלטה או מעשה שלי (כמעט) יש השפעה לא רק עלי, אלא על עוד אדם, אדם נוסף שיקר וקרוב אלי מאוד- בן זוגי. מה שאומר שמן הראוי לשמוע את דעתו על מה שאני עומד לעשות , לשקול יחד מה נכון – לבית המשותף של שנינו יחד. אין כאן שני צידי מתרס ולא אמורה להיות תחושה של "הוא הוציא כסף על משהו שלא רציתי שיקנה, אז אני אקנה "בחזרה" גם משהו שלא לרוחו". עם הלך רוח שכזה המינוס בבנק בו יבוא… (גם אם היום מצב הכלכלי טוב).
חוץ מהנזק הכלכלי , אתם מפסידים בהתנהלות כזו את המטרה שלשמה הקמתם בית משותף, יחד – באהבה ואחווה, שלום ורעות. הקמתם בית משותף כדי להתנהל בו ביחד, לקבל החלטות שטובות לשניכם ולא רק לאחד מכם, וגם לא כדי לחיות במקביל זה על יד זה, כאשר כל אחד עושה "מה שבא לו". את זה גם יכולתם לעשות גם בימי רווקותכם. יתכן שהתרגלתם, בדרך הטבע, לחיות לבד שנות רווקות לא קלות, בבדידות, אבל גם בתחושת חרות. התרגלתם לחיות במחשבה של: "אני קובע ה-כ-ל, אף אחד לא מגביל אותי (גם לא ההורים)". כרווק, אני עצמאי מבחינה כלכלית ואישית ולא רגיל להודיע מתי אני חוזר לדירה, מתי אני מתכנן לצאת מהדירה, מה אקנה לי לארוחת צהרייים והיכן אהיה בשבת הקרובה. אך כמשפחה וגם כזוג, כל החלטה שהיתה מתקבלת בעבר, בימי הרווקות, בקלילות וספונטניות, עשויה להיות יותר "כבדה". לא כי הזדקנתם בשנתיים , אלא כי המשמעות של כל מעשה שלכם, גדולה יותר.
ביחד, כזוג, כאבן בניין בעם ישראל (שנמנה בתורה "לבית אבותיו"), יש לנו יותר כוח להשפיע – זה על זה וגם על המציאות הסובבת אותנו, אולי לפעמים זה דורש מאיתנו להתגמש, להכיל ואולי אפילו לוותר, אך המאמץ שווה. וסוד קטן: לפעמים, דווקא שמרפים ומפסיקים לנסות לשכנע, בן הזוג מתרצה ומוכן ללכת לקראת, גם אם הוא לא מסכים במאה אחוז שזה הדבר שנכון לעשות. ככל שתרבו לדבר, לשוחח, להקשיב (בהקשבה אמיתית, ולא תוך כדי מחשבה : "מה אני אטען עכשיו כדי שהוא ייכנע") תחושת השייכות, האהבה וההרמוניה שלכם, כזוג, תלך ותתעצם. בהצלחה!