פעמים רבות אנחנו מוצאים את עצמנו פועלים בצורה הגורמת לנו, בחוויה שלנו, להיות צודקים לתפארת, אך בפועל אנחנו מפסידים את היחסים.
אם נשאל הורים, כולם יגידו לנו שהם רוצים שילדיהם יקשיבו להם, יכבדו אותם, יתחשבו בהם, ישתפו פעולה. השאלה היא האם הם מקשיבים לילדים שלהם, מכבדים אותם ומתחשבים בהם? האם הם קובעים דברים על דעת עצמם ומנחיתים הנחתות, או שהם משתפים את הילדים בהחלטות שקשורות בהם?
האם הם מתאמים איתם ציפיות ומתחשבים גם ברצונותיהם? האם יש גבולות שנקבעים באמצעות משא ומתן והסכמים? האם הם מדברים עם הילדים בגובה העיניים, או מחלקים להם פקודות והוראות מלמעלה? האם הם מתייעצים איתם? מבקשים מהם עזרה? מאפשרים להם לבחור את הבחירות שלהם וגם לשאת בתוצאות?
בקיצור, עלינו להבין, כי הדרך היחידה לקבל יחס אחר מהילדים, היא לתת להם יחס אחר.
נסו לענות בכנות. מה חשוב לכם יותר: יחסים טובים, או הרעיון שהילדים צריכים לעשות מה שאתם אומרים?
כל הורה נבון מבין שאין כאן באמת שאלה. הרי כשאנחנו בדפוס יחסים של מאבקי כוח, הילד ממילא לא עושה מה שהוא אומר… אז בעצם, אין כאן וויתור אמיתי על משהו שיש להורה, אלא וויתור על רעיון שאותו ההורה שואף להגשים.
הרצון להלחם על הרעיון מביא בסופו של דבר להפסד, גם של היחסים וגם של הרעיון.
אם כן, האחריות על פריצת המעגליות מוטלת על ההורה. עלינו לבחור בקפידה את מלחמותינו. עלינו להפסיק להילחם על הדברים הפחות חשובים, או על הדברים שממילא אינם בשליטתנו, ולנטוש את שדה הקרב! לא להכניע, לא להיכנע, פשוט להגיב בצורה עניינית, יצירתית והכי חשוב – בלי כעס. ביציאה מדפוס יחסים של מאבקי כוח, כל הימנעות ממאבק, היא צעד משמעותי בדרך ליחסים טובים.
לקריאה נוספת, אני מזמינה אתכם לבקר באתר שלי mayatzur.com.
להתראות בשבוע הבא.
הכותבת היא בעלת תואר B.A. במדעי ההתנהגות, מוסמכת משרד החינוך ומכון אדלר בהדרכת הורים.
