מאות אם לא אלפי פעמים שמעתי את נוסח ההבדלה מפי אבא, לא ייחסתי חשיבות לפסוקים, חיכיתי רק שתסתיים ההבדלה, לעשות את המטלות המוכרות בצאת השבת (ניקיון המטבח היה תפקיד שלי) ולהתיישב לי עם הפלא’ עד שעת לילה מאוחרת.
אבל, באותו מוצ”ש על המרפסת בעיר חיפה – המילים של ההבדלה קבלו משמעות אחרת.
הייתי ילדה ממוצעת, יש שישאלו מה הכוונה בממוצעת ? תסבירי! –
אז אני אסביר.
אני הרביעית במשפחה מבין 8 אחיי ואחיותי
אבא- משגיח כשרות, אמא גננת, למדתי במוסדות חרדיים על אף שביתנו היה יותר פתוח ופחות מחמיר, אך מצד שני אהבת השם. אמונת חכמים היתה ניכרת מכל פינה.
גדלנו בפתיחות, עם פלאפונים מחוברים לאינטרנט אך עם סינון והגבלות, מבחינת המצב הכלכלי – גם כשלא היה בשמים, ההורים דאגו לכל מחסורנו ונהננו תמיד: מטיולים, חוגים ואפילו פעם בשנה נופש משפחתי.
אמא עטויה כיסוי ראש, לבושה תמיד בצניעות, אבא חובש כיפה שחורה, קובע עיתים לתורה ומתמיד בתפילה.
החיים הלכו בתלם ובשגרה- חיים ממוצעים כבר אמרתי?
לכן, שסיימתי תיכון ובקשתי ללכת לשירות לאומי ולשרת בפרקליטות בחיפה – הוריי זרמו איתי וקיבלו את בחירתי.
פתאום פגשתי אנשים כלל לא ממוצעים, תחומי עניין לא ממוצעים, והכל נפתח בפניי.
פתאום היה לי חשק להתלבש, לקנות, להכיר עולם שעד עכשיו היה אפרורי משהו ושגרתי..
מה שנקרא – מצאתי את עצמי.
עבורי לפשוט את חולצת התלבושת המשעממת ובכל יום להתאפר ולהתלבש – היה קסם אחד גדול
סוף סוף- כבר לא ממוצעת…
להסתובב במסדרונות המצוחצחים של הפרקליטות, לפתוח דלתות, להיכנס לישיבות ודיונים עם תג שבו מופיע שמי, זאת היתה הרגשה עילאית.
הנה אני נמצאת בחלונות הכי גבוהים מה שבחלומות הכי גבוהים לא חשבתי שאגיע, אף אחד לא הסביר לי שהנפילה מהחלון הכי גבוה תהיה כואבת ומרסקת.
וזאת כנראה הסיבה שהעו”ד, אדיר, התחיל לחייך אליי – חייכתי חזרה חיוך לא שגרתי כלל.
טוב הוא לא מסוג הגברים האלו איך נאמר הערבים, המחבלים, הרשעים…
הוא מהמוצלחים, מדיף ריח נעים, עורך דין מלומד, מתלבש בחליפות ונוסע במוכנית יוקרתית. תמיד אמא שלי אמרה לי שהיא רוצה שאביא מישהו מוצלח- מה יותר טוב מזה ?
לא רואים עליו השתייכות למגזר הערבי, הוא יתגייר אם להורים שלי זה יהיה משמעותי.
סוף סוף פרחתי, אדיר הרעיף עלי אהבה מכל הכיוונים ממש כמו בסרטים , בכל בוקר חיכה לי ממתק ארוז עם ברכה , בושם, מחזיק מפתחות מיוחד, קרמים ופינוקים.
בהתחלה אלו היו דברים קטנים, אבל ביום שהוא כבר הביא לי טבעת עם יהלומים הבנתי שחיי משתנים..
העושר והאושר שלא תמיד היו חלק בחיי היו ניגשים וקרובים מתמיד, הייתי בחלום ,
אני חושבת שקוראים לזה אהבה.
היינו נפגשים בסתר, למרות שחברותי כבר התחילו להבין אני עוד הכחשתי, פחדתי שמישהו יטיף לי ינסה לעצור אותי- לכן לא סיפרתי לאף אחד…
הייתי מוקסמת ממנו , נכנסת לדיונים שבו הוא מדבר בעברית רהוטה, נכנסת למשרד המרווח שלו רואה איך כולם מכבדים אותו וכמה הוא חשוב,
אז- … זה לא שאני הולכת עם מישהו שכלל לא שווה, אז מה אם הוא לא משלנו, מי אמר שחיבים?- כך שכנעתי את עצמי
הוא היה מושלם בעיני הרבה יותר מכל מיני יהודים תינוקיים ולא מוצלחים,
הוא יכול לתת לי כל כך הרבה, הוא רואה מי אני באמת , מחזר מכל הלב, נו אז יש נקודה שהיא בלאום , אז מה יש פתרון להכל, סה”כ אנחנו לא בימי הבניים
אפילו השחקן הזה…(שכחתי את שמו)- התחתן עם הערביה היפה הזאת והכל טוב…נו מה כבר קרה… “אתה בחרתנו מכל העמים , אהבת אותנו ורצית בנו…”מאחר שהאמנתי בצדקת דרכי בשם האהבה, גם פתחתי את הדברים לראשונה בפני חברותי לשירות, הן שמו לב שאני נעלמת למספר שעות וחוזרת סמוקה וסתורה, הן שמו לב לצמיד פנדורה החדש, לסטים, הבגדים, למעילים, למגפיים, לריחות של הבשמים
הן שמו לב וראו את הכול
אבל ..אני עיוורת מאהבה ועיוורת לא רואה את המבט המודאג בעיניים והפחד מפני הבאות..
כשההורים שלי גילו את הדבר זה כבר לא היה רק מבט מודאג בעניים, זאת הייתה כבר מלחמה
אמא שלי האשימה את עצמה, בכתה ללא הפסקה אבא שלי ששערו הלבין בין לילה הבהיר לי בכל רועם ומבט חד בעיניים – מקומך לא פה בבית!
ואני רציתי לשמח אותם להביא להם את החתן המושלם , אפשר להתגייר יש מה לעשות ולדבר אבל- “יהרג בל יעבור “- בקיצוניות בלי שום אפשרות לדיון ולשיחה , נותרתי גם כואבת, המומה ונטושה
(ואולי זה הזמן להגיד להורים שמקבלים כזאת בשורה אל תמהרו לזרוק את הילדה, תילחמו, תגוננו, תנסו, תתיעצו אל תינטשו !)
אני שהרגשתי נטושה קבלתי פידבק לברוח ולצאת לדרך חדשה, אדיר כבר חיכה להזדמנות הזאת, הסברתי לו שמה זה כבר משנה מה כתוב בתעודת זהות, ואולי כדאי לעבור גיור?
אדיר סרב בתוקף!
ואז גם הגיעו המריבות, והפנים הפחות יפות, אדיר לא הסכים שאמשיך בשרות לאומי, “תישארי לסדר את הבית, אין צורך שתסתובבי..”
“ומה את צריכה כשיש לך הכול,? וגם החברות שלך סתם קנאיות..”
מצאתי את עצמי מחכה בכל יום בודדה בדירתו הריקה, בלי חברות, בלי משפחה, וביום “שהעזתי” להתקשר לדבר עם חברה, שבר את הפלאפון שלי והשאיר אותי המומה ופגועה..
נותרתי לבד, נכון עם טבעת יהלום , אבל בודדה אסורה ,לבד עם עצמי…
הייתי בכל יום מסדרת , מאבקת שוטפת, המרצפות כבר הבהיקו בזוהרן ואני זאת שהפכתי לשחורה ומלוכלכת…
ואז כבר התחילו המילים הקשות:”יהודיה זבל”, “אספתי אותך מהרחוב”, אף אחד לא דואג לך”
שלא נדבר על המשפחה של אדיר שלגמרי התעלמו מקיומי והיו מדברים מעל ראשי בערבית ומצחקקים , המבטים היו דוקרים אותי , מה היה חסר לי?, למה זה מגיע לי?..
איפה אתה השם?!!
ההתפכחות הגיעה אט אט, לא ביום אחד, תמיד הייתי ילדה חזקה רק לא ידעתי שיש בי את הכוח להציל את עצמי ..
זה קרה ערב אחד מוצאי שבת- עמדתי במרפסת בעיר בדירה שלו בחיפה, אדיר לא היה בבית – התבוננתי באנשים ברחוב היו שם אנשים בגוונים שונים והיו גם כאלו שחזרו מבית הכנסת,
קולות ההבדלה התנגנו לאוזניי-”המבדיל בין קודש לחול ובין ן אור לחושך, ובין ישראל לעמים”..
זה היכה בי!- ממש
הבנתי שלא משנה מה- עם ישראל הוא העם הנבחר
ואני שמסתכלת על פנסיי הרחוב וגם בעיני פנסים כחולים של כאב ומכות
החלטתי- שלא עוד!
בנו!!, בחרתנו!!, אהבתנו!!, הבדלתנו!!
אנחנו שונים
אנחנו אחרים אנחנו נבחרים!!
מקומי עם בני עמי- אף פעם לא באמת יקבלו אותי במקום אחר, תמיד אני אהיה השונה ולא שייכת
אני זהב, לא חול
אני שייכת לעם הנבחר
אני יהודיה !
היום אני בחוץ, בת חורין , מבינה ומפוקחת , מקבלת תמיכה מארגון להב”ה, חזרתי הביתה!
בכל בוקר שאומרת את התפילה
“אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו”- עוצרת נזכרת ומודה, אני שיכת לעם סגולה
אתה יכול לתת לי הכל – אני לא זקוקה לאישור מאף אחד שאני שווה
אני בת שלך בורא עולם – בחרתי בך!.
