לחלק מאיתנו ישנה תפיסה בכל הקשור לקיום מצוות, הטוענת “כשאני מספיק ארגיש בלב או אבין בשכל שקיום מצוות זה הדבר הנכון – זה יקרה. ועד אז, נחייה כרגיל”. אלו המחזיקים בתפיסה זו מאמינים בבורא עולם ובתורה, ואפילו מבקרים בבית הכנסת בשבתות וחגים, אבל מפה ועד לשמירת מצוות מלאה הדרך עוד ארוכה. ולמה? הם מחכים שהזמן יעשה את שלו, ואומרים לעצמם שוודאי מתישהו אי שם בעתיד האמונה הפנימית שלהם תצא לפועל, והלב והשכל יהיו בשלים מספיק כדי לעשות את הצעד האמיתי של ההתחזקות. הבעיה היא שה-’אי שם בעתיד’ תמיד נשאר אי שם בעתיד. הזמן עובר, ובינתיים הם כבר מתחילים לקבל פליירים לדואר שמזמינים אותם להתרשמות בבתי-אבות, והם עדיין מספרים לעצמם שיום יבוא וזה יקרה.
אז רגע, האם זה הגיוני לצפות שמישהו יתחזק בשמירת מצוות לפני שהוא מבין בשכל את המשמעות של המצוות, ולפני שהוא מרגיש מחובר למצוות מעשיות? התשובה לשאלה זו נמצאת בתורה עצמה. לאחר מעמד הר סיני משה רבנו מקריא לבני ישראל את דברי ה’ והמשפטים עליהם יכרתו את הברית, והם אומרים בתגובה “כל אשר דִבר ה’ נעשה ונשמע”. נשאלת השאלה למה הם אמרו “נעשה ונשמע”, ולא “נשמע ונעשה”? הרי בדרך כלל שומעים ומבינים את הדברים, ורק לאחר מכן מבצעים. התשובה היא שבני ישראל ידעו שכל הנחייה שניתנת מבורא עולם היא ללא ספק הדבר הנכון והצודק ביותר, גם אם בשכלם הם לא מצליחים להבין אותה. הם הכניעו את עצמם למול ה’, והתחייבו לעשות את רצונו גם בדברים שאינם מובנים להם. ואכן בתורה ישנן מצוות שאפשר בקלות להבין את ההיגיון שעומד מאחוריהן, כגון כיבוד הורים או האיסור לגנוב, אבל ישנם גם חוקים שלא ניתנו להם הסברים ולא ניתן להבינם, כגון פרה אדומה או שעטנז. וזו הייתה הגדולה של בני ישראל – הנאמנות וההכנעה שלהם לבורא עולם. עצם הידיעה שהמצוות הגיעו ממנו הספיקה להם כדי לקבל על עצמם את קיומן, בין אם הם מבינים אותן ובין אם לא.
הגישה שעומדת מאחורי ה”נעשה ונשמע” היא זו המבדילה בין האומה היהודית לבין יתר אומות העולם, שגם להן הוצעה התורה אך הן סירבו לקבלה. ומהי הגישה שעומדת מאחורי רעיון ה”נעשה ונשמע”? לשים במרכז את רצון השם ולא את רמת ‘ההתחברות’ שלי למצוות. מה שהבדיל בין האומה היהודית ליתר אומות העולם הוא הנכונות להשתנות, למען חיבור עם ה’. בני אומות העולם ידעו שקבלת התורה משמעה התגברות על רצונות אישיים, וויתור על הרגלים מסוימים ושינוי פנימי, ואת זה הם לא היו מעוניינים לקבל.
כשבני ישראל קיבלו את התורה הם הבינו שיש תכלית לחייהם עלי אדמות, ולהעביר את חייהם ללא קיומה של התכלית הרי זה חיים ללא טעם, חיים מפוספסים. אלו יכולים להיות חיים שמלאים בנוחות, בילויים ללא מגבלות ודרור באורח החיים שאינו מגודר בכלום, אבל במבט גבוה זו צורת חיים של להעביר את הזמן, אלו חיים שלא הצליחו להגיע ליעד שלשמו הם נוצרו. בעקבות הבנה זו בני ישראל לא ראו בכלל אלטרנטיבה אחרת מלבד קבלת התורה. הם קיבלו על עצמם למלא את שליחותם לשמה הם הגיעו אנה.
התורה אכן דורשת מהאדם להשתנות. היא דורשת לאמץ שינויים אל חיינו, לבחון את עצמנו ולהיות כפופים לאורח חיים המתנהל על פי דיני התורה. לא תמיד זה קל, זה לא סוד. אבל זה סוד הנאמנות לבורא עולם. דווקא כשלא מבינים מה ההיגיון שעומד מאחורי מצווה ובכל זאת עושים אותה, דווקא כשלא מרגישים איזושהי תחושה רוחנית ממצווה שאפילו נראית מכבידה, ובכל זאת לא מוותרים עליה – שם מתבטא הגנום היהודי של אבותינו, שהיו מוכנים ללכת באש ובמים עם הקב”ה.
להרגיש חיבור אישי למצוות זה חשוב, ובהחלט ראוי וניתן להגיע לכך עם רובן של המצוות היום-יומיות על ידי לימוד והעמקה, אבל זה לא אמור להוות תנאי לקיומן. העובדה שמקורן של המצוות הוא מזה שברא אותנו ואת הבריאה כולה – מלך העולם, זה שאוהב אותנו – אבינו, ודורש זאת למעננו ולטובתנו, היא זו שמייצרת תחושת מחויבויות אישית לרצונו ולמצוותיו. האמונה בבורא עולם היא זו שצריכה להספיק עבורנו בכדי להניע אותנו לקיומן של המצוות טרם הבנתו אותן.
על דרך המשל, אדם שהרופא הורה לו לצרוך תרופה או ויטמינים לתועלת גופו לא יחקור קודם על אופן פעולתם בגופו, אלא קודם יצרוך אותם, מתוך אמון מקצועי ברופא, ורק לאחר מכן יעמיק בלימוד על בריאות הגוף, שכן כל יום שעובר ללא צריכת מרשם הרופא פוגע בגופו. וכך גם ברוחניות – כל יום שחולף על יהודי ללא שמירת מצוות פוגע בנשמתו, ומהווה חסרון שלא ניתן להשלימו. ונזק הנשמה, לעומת נזק הגוף, איננו נזק הנמשך מספר שנים בעולם הזה אלא הוא נזק נצחי.
אז אולי כדאי, קצת לפני שקונים מקל הליכה ומתחילים לשקול למכור את הבית לטובת תשלומים לבית גיל הזהב, לעשות בעצמנו “נעשה ונשמע”.
