פעמים רבות אנחנו מוצאים עצמנו נגררים למאבקי כוחות ושליטה עם הילדים. מה קורה שם, שכל כך מקפיץ אותנו? למה אנחנו נדלקים כל כך מהר ועל מה, לעזאזל, אנחנו כל כך כועסים?
מה שמקפיץ אותנו הוא האיום, או הפגיעה, שאנחנו חווים בתחושת הערך ההורית. כאשר הילדים לא מקשיבים לנו, אנחנו מפרשים את זה כזלזול, חוסר כבוד “הם לא סופרים אותי”… ואז אולי אנחנו אומרים לעצמנו כל מיני דברים, כמו “אני לא מספיק סמכותי, אני הורה לא מספיק טוב… נכשלתי בחינוך הילדים”…
וכאן מגיעה הבשורה המשמחת – הכעס מושפע מאוד מהדיבור הפנימי הזה שלנו, ומהפרשנויות הסובייקטיביות שאנחנו נותנים לאירועים. רובנו נוטים לחשוב כי התנהגות ואמירות של אנשים אחרים משפיעים על רגשותינו, אך זו חשיבה מוטעית מיסודה. רגשותינו הם תוצאה ישירה של המשמעות שהענקנו לאותו אירוע.
מה שמעורר אצלנו את התגובה של הכעס, הוא לא מה שאחרים אמרו או עשו, אלא הרגש, שהתעורר בנו בעקבות המשמעות שנתנו לדברים.
והרגש שהתעורר בנו, בעקבות הפרשנות הזאת, הוא כאב הפגיעה והעלבון. והרי הרבה יותר קל לבטא כעס מאשר פגיעות.
הכעס משרת את הכועס – אז אנחנו כועסים, כי אנחנו לא מקבלים את מה שאנחנו רוצים, מתי שאנחנו רוצים ואיך שאנחנו רוצים.
אנחנו כועסים, כי יש פער בין מה שקורה, לבין מה שלפי דעתנו הצודקת היה צריך לקרות.
אנחנו מסיקים בטעות שהעולם צריך להתאים את עצמו אלינו, וכשזה לא קורה, הכעס נותן לנו לגיטימציה להתנהג באופן כוחני ולדרוש מהילדים באופן ישיר, או עקיף (על ידי מניפולציות של ביקורת, הפחדות, איומים ועונשים, האשמה וסחיטה רגשית) לשנות את התנהגותם, מבלי שתהיה הדדיות.
במילים אחרות, ביטוי הכעס שלנו הוא הדרך שלנו לגרום לשינוי אצל האחר, ולנסות לשנות את הסיטואציה המתסכלת. הבעיה, שפעמים רבות הכעס אינו ממלא את ייעודו ורק יוצר תסכול וכעסים נוספים. אז נכון, שהכעס מאפשר לנו גם לשחרר קיטור… העניין הוא, שאין בכך רווח ממשי, כיוון שלאחר זמן קצר מתעוררים רגשות האשם, החרטה, העצב ואי הנעימות.
עוד על מאבקי כוח בשבוע הבא, ובינתיים, אני מזמינה אתכם לבקר באתר שלי mayatzur.com. הכותבת היא בעלת תואר B.A. במדעי ההתנהגות, מוסמכת משרד החינוך ומכון אדלר בהדרכת הורים.
