בתחילת שנת הלימודים התייצבה נור אגבריה בת ה-10 מול חבריה לכיתה באום אל־פחם והודיעה להם שהיא יהודייה־ערבייה “ולא מתביישת בזה בכלל”. נור היא בתם של הגר, יהודייה שגדלה בקיבוץ יגור, ועלא, מוסלמי מאום אל־פחם. “היא רצתה להקדים תרופה למכה”, מסביר אביה, “אז היא חתכה מההתחלה”. בחודש שבו עסקו בבית הספר ב”שוני” כנושא בתוכנית הלימודים, סיפרה נור לתלמידים על שונותה. “הילדים היו המומים”, היא סיפרה, “שאלו למה אמרת את זה? מה זאת אומרת שאמא שלך יהודייה?”. עם שאלות דומות ומורכבות יותר צריכים להתמודד ילדים של כמה אלפי משפחות בישראל, שההורים בהן הם בני שתי הדתות – יהודים ומוסלמים.
על רקע המהומה שפרצה בעקבות החתונה של מחמוד המוסלמי ומורל היהודייה שהתאסלמה, שוחח “הארץ” בשבוע האחרון עם כמה משפחות, בניסיון לעמוד על מורכבות זהותם של ילדים להורים משתי הדתות במציאות הישראלית. מהראיונות יוצא שגיבוש הזהות הוא תהליך מתמשך, וכי שאלות ההשתייכות לא פוסקות לאורך כל החיים.
“זה מתחיל כבר מעכשיו”, אומרת פניה אינטייב מטירה, אמו של אנואר, בן 5. אינטייב גדלה כיהודייה והתאסלמה כשהתחתנה עם מצבאח מוחמד המוסלמי. בנם דובר ערבית, עברית ורוסית, אך גדל כמוסלמי.
“הוא כבר תפס צד, כי חייבים לתפוס צד, כי בגיל הזה הכל מתחלק אצלם לטוב ורע”, היא מספרת. “הוא גדל פה בטירה, וכאן מדברים על היהודים כל הזמן — את שומעת בטלוויזיה, ברקע, הרבה פעמים מזכירים את היהודים באור לא טוב. אבל יש לו דודים יהודיים וסבתא יהודייה, שהוא הולך אליה כל שבוע, והוא לא מבין”. לדבריה, “הוא יודע שהייתי יהודייה אבל הוא לא אוהב את זה, כי יהודים הם ‘רעים’ וזה מה שמציק לי, ואני עסוקה כל הזמן ביישור קו”.
כשהם נוסעים לבקר את משפחתו של אביו ביהודה ושומרון הוא רואה חיילים ישראלים במחסום. באחת הפעמים ראה אותם מכוונים נשק לאדם שלא הציג תעודה מזהה ונבהל. פניה הסבירה לו שתפקיד החיילים הוא לשמור, אך לדבריה, “כל פעם אני צריכה לחזור על המשפט הזה, שלא יחשוב שהיהודים רעים”.
לאחר ששמעה על גילויי גזענות שחוו ילדי חברותיה היהודיות שנישאו למוסלמים, החליטה פניה להגר עם משפחתה לאוסטרליה. “אנחנו מחפשים שקט, לא רוצים גזענות. עשיתי את הבחירות שלי, אני שלמה אתן, אבל הם לא צריכים לשלם על זה”.
בשונה מאנואר, נור אגבריה הספיקה בעשר שנותיה לגור ביישובים ערביים ויהודיים. “בכל מקום הרגשתי בבית”, היא מבהירה. כשנולדה, גרה משפחתה בקיבוץ יגור, שם חוו תקופת הסתגלות קשה ביחסים עם משפחת אמה וחברי הקיבוץ. משם עברו לאום אל־פחם וכעבור זמן מה עברו ליישוב קציר. הם החליטו לחזור לאום אל־פחם משיקולים כלכליים, אך עלא עדיין לא בטוח שזה המעבר האחרון.
“אני הייתי מעדיף לשלוח אותה לחטיבת ביניים מחוץ לעיר”, הוא אומר, “נור היא אדם שאוהב חופש, אני לא רוצה שהמנטליות כאן תגביל אותה”. לדבריו, “נראה לי שבסביבה יהודית היא יותר תממש את עצמה, כי יש יותר אפשרויות”.
ונור? היא מעדיפה לגור בקיבוץ .”לא בגלל הדת והשפה, אלא בגלל השקט והמרחב”, היא אומרת. כמו אחרים בגילה גם היא רוצה מקום לרכוב על אופניים. “כאן אין בנות שעושות את זה”, אומר אביה, “אני לא חושב שאפשר לעשות את זה בכיתה ח’־ט’”. ונור מסבירה: “רק בגלל הכבישים”. אך עלא מבהיר את כוונתו: “גם מבחינה חברתית”. לאחרונה, נור החלה להצטנע בלבוש לבית הספר ואף לתהות באיזה גיל תתחיל לעטות מנדיל (כיסוי ראש). אביה מעדיף שלא תעטה כיסוי ראש כלל.
נור מדברת עם אמה בעברית ועם אביה בערבית, וההורים מדברים ביניהם בעברית. אמה מספרת שבמקומות ציבוריים בתה מבקשת ממנה לפעמים לא לדבר עברית. “אני לא רוצה את תשומת הלב”, מסבירה נור במבוכה.
מחבריה לספסל הלימודים סבלה נור לעתים מרכילות. היא הרגישה שחשבו שבגלל שאמה יהודייה קשה לה לקבל את האיסלאם, אך לדבריה, היא מכירה את האיסלאם יותר מאשר את היהדות. “לפעמים אני מרגישה מוזרה ליד כל מיני אנשים”, היא אומרת, “אני הייתי משאירה את ההורים שלי ככה, אבל זה נראה שיותר קל לחברים כשההורים מאותה דת”.
הם מציינים חגים דתיים משני הצדדים, אבל לא את יום כיפור, יום השואה ויום העצמאות. בשאלת הצבא עמדתה חד־משמעית: “אני לא רוצה לעשות צבא. רוצה מקום שאני יכולה לתרום ולא רק לעשות רע למישהו”.
“אני בטוח שיש לה קונפליקט”, אומר עלא, “אבל יש לה מנגנון ששומר אותה”. לדבריו, הסכסוך לא מעצב לה את האישיות. “הדרך שלה היא להגיד: יש לי שתי תרבויות וכל תרבות היא במלוא הדרה”.
כמו נור גם מאי עקאד, בת 19 מתל אביב, הרגישה שנהנתה כילדה משני העולמות. כבת לאם יהודייה, הסופרת והמחזאית אורנה עקאד, ולאב מוסלמי, דוקטור לביולוגיה, היא גדלה ביחסים טובים עם שתי המשפחות וחגגה את חגי שתי הדתות. “הייתי הולכת לקייטנה לשבועיים־שלושה בכפר ג’ת במשולש בקיץ, והרגשתי שאני יכולה לחגוג את הכל ואיזה מעניינים החיים שלי”, היא מספרת.
כשבגרה ולמדה בבית הספר הדמוקרטי ביפו, בתקופת האינתיפאדה השנייה והפיגועים, החלה מאי להתבייש בזהותה. רוב תלמידי בית הספר היו יהודים ומאי הרגישה נבוכה. “בתור ילדה, מה יכולתי להגיד על זה שערבים באים ומפוצצים אוטובוסים? או על כניסות רגליות של צה”ל לרצועה?”. כשגדלה ועברה ללמוד בתיכון תלמה ילין, העניין הפוליטי הפך עיסוקה המרכזי.
“התחלתי ללמוד על ההיסטוריה, כמה שיותר, לנסות להבין ולגבש עמדה, לראות איזושהי מורכבות. כי החינוך היהודי מכוון אותנו למשהו מאוד מסוים. זה נהיה לי נורא ברור בתיכון. שם התחלתי להעלות כל מיני סימני שאלה – אם על זה שאנחנו לומדים אזרחות בצורה מסוימת, וכל נושא שלומדים איכשהו מתקשר לשואה – אם זה ספרות, אזרחות, היסטוריה”.
כשחבריה החלו להתכונן לצבא, היה ברור לה שלא תתגייס. במקום זה החליטה להתנדב בתנועת הנוער היהודית־ערבית רעות־סדאקה. “אני לא אוכל לחיות עם עצמי אף פעם בידיעה שיש לי משפחה בצד השני ואני נלחמת, לא משנה איזה תפקיד אני עושה, אני כאילו תורמת למערכת שאני כל כך לא מאמינה בה. זה נראה לי פשוט פסול”.
לדבריה גם היום, לאחר התהליך שעברה, “אני לא מרגישה לגמרי שייכת פה או שם”. המקום שבו הרגישה זאת בצורה הכי מובהקת היה דווקא בפעילותה בתנועה. “היינו קבוצה מעורבת ופעם בחודש או פעמיים היו לנו פגישות חד־לאומיות, ובגלל שהם ליברליים הם נתנו לי לבחור. אז הלכתי לקבוצות של יהודים, והם דיברו על צבא, על הורים שלא תומכים בעשייה הפוליטית שלהם, ואני הייתי הכי לא קשורה שיש, ואז הלכתי לקבוצה של הערבים והם דיברו על החינוך הגרוע והגזענות, ואני בחיים לא הייתי במצב שלהם”.
כעת עומדת מאי להתחיל ללמוד בבצלאל. “המעבר לירושלים מפחיד אותי מאוד”, היא אומרת. “אני לא מכירה את העיר. פתאום כל המתחים, יש מלא גרפיטי גזעני ברחובות ומלא נוכחות צבאית ומשטרתית ודתיים, עם אווירה מאוד מתוחה שאני לא רגילה אליה ולא בטוחה איך אתמודד אתה. זה חלק מהעניין שרציתי ללמוד בבצלאל ולשנות אווירה, אבל אני פוחדת שארגיש לא שייכת ולא קשורה”.
מי שלא מרגישה שייכת עד היום היא ג’קלין מקאלדה, בת 45 מבאקה אל־גרביה. ג’קלין היא בת לאב מוסלמי ואם יהודייה שהתאסלמה (בהמשך התגרשה מאביה ושבה ליהדות). היא גדלה וחונכה כמוסלמית, אך במנטליות היא מרגישה קרובה יותר לצדה היהודי, ומלאה ביקורת על הגבלת הנשים בחברה הערבית. “כשהייתי קטנה, איפה שהייתי הולכת היו אומרים, ‘זאת הבת היהודייה’”, היא מספרת. “אני הייתי גאה. היו מצביעים עלי: ‘זאת היפה’. אף פעם לא התביישתי בדבר הזה ועד עכשיו, איפה שאני הולכת אני אומרת שאמא שלי יהודייה”. לדבריה, “אבא שלי פחד מאוד ושם את הדודה שלי כשומרת ראש שלי, מרוב שכל העיניים היו עלי, כי הייתי הילדה הכי יפה בכפר, ‘הילדה של היהודייה’. אז אסור היה לי לצאת לבד, אסור היה לי ללכת לחברות, לאירועים, לחתונות, תמיד הוא היה לוקח אותי ומחזיר אותי”.
“אמא שלי דיברה אתנו רק ערבית, כי היא התחברה מאוד למגזר הערבי, ולסבא וסבתא שלי מצד אבא”, היא מספרת. היהודים שפגשה היו דווקא חבריו של אביה. “זה היה מאוד מבלבל, כי כל הזמן אצלך בבית רק יהודים, ואת חיה בין ערבים. כולם אומרים למה את לא יודעת עברית? למה את לא כמו אמא? למה יש אצלכם הרבה יהודים בבית? יש הרבה שאלות”.
לג’קלין יש ארבעה ילדים, בני 14–25, ולפני כמה שנים התגרשה מבעלה. אביה חשש שתלך בעקבות אמה, תעזוב את הכפר ותתגייר, ולחץ עליה להישאר.
היא נשארה כי חששה מהתנכרות ילדיה, אלמלא כן היתה עוזבת. לדבריה, “אני לא מסתדרת פה בכלל, אני מרגישה שאני זרה. כל הזמן יש לי תחושה שאני מעולם אחר. לא מהיהודי ולא מהערבי”.
עו”ד אירית רוזנבלום, מארגון “משפחה חדשה”, שטיפלה בהסדרת מעמד של זוגות מדתות שונות סיפרה כי הילדים להורים משתי דתות חיים באמביוולנטיות גדולה. “בדרך כלל, כשהם מגיעים לבגרות הם מחליטים מה הם. לעתים זה מביא לנתק עם אחד ההורים”.
“יש להם חיי יומיום בצל קונפליקט”, היא אומרת. “בגיל ההתבגרות, ילדים בוחרים את הדרך. זה יוצר לא פעם הכרעה. מצאתי גם ילדים מאושרים. הם חיים עם זה בשלום, הם מרגישים עשירים בתרבותם. זה מטיל נטל הסברתי־חינוכי על ההורים המגדלים, כי הם צריכים להתמודד גם עם הרבגוניות התרבותית וגם עם יחסי הסביבה. ברמה הכללית, מדובר בילדים שיש להם פתיחות גבוהה מהממוצע לנושא של גילוי תרבותי, דיאלוג בין־דתי, הם מסוגלים לחצות גבולות. זה יתרון”.