שכול, כידוע, הוא אסון שפוגע בכל הקצוות של האוכלוסייה הישראלית. הוא מגיע לכל מקום ואינו יודע להפריד בין ימין לשמאל, בין מגזר למגזר, ובין דעה פוליטית אחת לדעה אחרת.
אלא שבעקבות השכול בוחר כל אחד להתנהל אחרת. כך למשל יוסי צור, אביו של אסף צור, שנרצח בפיגוע בחיפה לפני עשרים שנה, פועל מאז במלוא העוצמה לצורך החמרת הענישה וההרתעה של המחבלים. לעומתו, איריס שגב, שבנה נמרוד נהרג במלחמת לבנון השנייה, בוחרת לפעול בדיוק באופן ההפוך – היא שותפה בפורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני, ומוכנה להיפגש עם כל מי שאפשר כדי להשכין שלום.
יוסי רואה בדעותיה של איריס תמימות הרת אסון, בעוד שאיריס רואה בדעותיו של יוסי ייאוש שרק יגביר את מעגל הדמים. אז איך זה שדווקא שני האנשים הקיצוניים האלו יוצאים בספר משותף, תחת הכותרת ‘שמאל, ימין, שכול’? יצאנו לשוחח איתם ולקבל תשובות לכל השאלות.
געגועים בלתי פוסקים
יוסי צור, בן 64 מחיפה, הוא אב לארבעה בנים, מהנדס תוכנה במקצועו. “החיים שלי נעצרו לפני כ-20 שנה, כשבני בן ה-17 נרצח בפיגוע באוטובוס קו 37 בדרך לכרמל”, הוא מספר. “ביום שבו אסף נהרג הרגשתי שתלו לי על הגב משקולת של מאה קילוגרם, ובכל יום שחולף מתווסף עוד קילו, והכאב הולך ומתעצם. הדבר היחיד שהשתנה במשך השנים הוא שביום בו נהרג אסף היו לי המון זיכרונות ומעט געגועים, אך כיום, עשרים שנה אחרי, יש לי מעט זיכרונות ממנו, והרבה מאוד געגועים, וכל אחד משני המרכיבים האלו מגביר את הכאב. כואב לי על כך שאנחנו כבר לא זוכרים את הקול ואת הריח שלו, לא זוכרים את מה שהוא היה אומר על כל דבר, אין היה מתנועע וכדומה. מאידך, הגעגועים רק גוברים, כי אלו געגועים פשוטים ביותר לילד שלך בן ה-17 שנהרג, וגם געגועים לאיך שהוא היה אמור להיראות היום בגיל 37”.
יוסי מציין כי מאז הפיגוע השתנו חייו ב-180 מעלות. אמנם עוד לפני כן הוא החזיק בדעות ימניות, אך הוא לא היה פעיל באופן כלשהו, ואת דעותיו שמר בעיקר לעצמו. אלא שמאז שבנו נרצח הוא החל לפעול בארגונים הנושאים אופי ימני מובהק וקשורים למלחמה במניעת הטרור העתידי ולמאבקים נגד שחרור מחבלים. “הייתי שותף לכמה וכמה מאבקים גדולים מאוד במשך השנים”, הוא מפרט, “נמניתי על הראשונים שהובילו את המהלך נגד עסקת שליט ולאחר מכן ב-2013 נמניתי על הפעילים שהתנגדו להקמת הבנק הערבי והייתי שותף לעוד הרבה פעילויות בצד הימני של המפה. רק בתחילת השנה הזו נאבקנו נגד מחבל שנשפט רק ל-20 שנה בגלל עסקת טיעון שערורייתית והשתחרר מהכלא.
“לצד המאבקים הרבים למניעת קורבנות
טרור נוספים, עשיתי גם הרבה מאוד פעילויות של הנצחה, מתוך רצון חזק להשאיר את אסף במודעות, ומתוך אמונה שכל עוד מדברים עליו, זוכרים אותו ורואים תמונות שלו, הוא עדיין חי אתנו ובתוכנו”.
“ההיכרות שלי עם יוסי התחילה כשהפכנו להורים שכולים”, משתפת איריס שגב, “נפגשנו בכמה הזדמנויות דרך ארגונים למשפחות שכולות, ובהמשך גם היינו שותפים פעילים בפורום באינטרנט המיועד להורים שכולים ולנפגעי טראומה. שנינו כתבתנו באותו פורום והבענו את המחשבות והדעות שלנו בהקשר לשכול. באחד הימים התגלה לנו משהו מפתיע – גילינו שבן דוד שלי הוא החבר הטוב ביותר של יוסי. זה גרם לכך שניפגש לעתים קרובות באירועים משפחתיים, וכך יוסי הכיר את משפחתי, ואני הכרתי את משפחתו. בכל מפגש שהיה לנו אני הצגתי בגאווה את התמונות שלי כשאני נפגשת עם אבו מאזן, ויוסי הציג את התמונות של האנדרטאות והאנשים שנפגעו מפעולות האיבה. היה ברור לכל שאנחנו שונים באופן קיצוני, ומהשיחות שניהלנו ניתן היה להבין מהר מאוד שאין אפשרות לגשר על שני הצדדים”.
השכול הוא זה שחידד אצלך את הדעות השמאלניות שלך, או שתמיד הן היו כאלו?
“תמיד הייתי פתוחה מאוד לכל אדם, אך בעקבות השכול התחלתי להרגיש עד כמה שהמציאות שנכפית עלינו היא נוראה, כאשר גם בצד הישראלי וגם בצד הפלסטיני ישנה חזית שהורגת את כולם. הרגע שבעיקר חיזק אצלי את התחושה הזו היה כשצפיתי בסרט על ילד בן 12 מג’נין שנהרג במהלך המלחמה, הוא פונה לבית החולים רמב”ם, שם נאמר להוריו שאין אפשרות להציל את חייו, אך ניתן לתרום את איבריו, והם אכן תרמו אותם לילדים ישראלים.
“הסרט הזה עשה אצלי את השינוי בראש, הרגשתי כמו זיקוקים שמתפוצצים לי במוח. פתאום ראיתי את האנושיות של הצד השני, והרגשתי שהאינטרסים של כולנו הם בעצם זהים, וחייבים להתאחד יחד כדי לעשות כל מה שאפשר כדי שלא ייפגעו עוד ילדים, ולא משנה אם הם פלסטינים או יהודים. כך הפכתי לשמאלנית קיצונית, כפי שנהוג לקרוא לזה, הפכתי לפעילה מאוד בארגונים השמאלניים, ובעיקר אני שמחה על כך שהצטרפתי לפורום ‘פיוס ושלום’ המשתף הורים שכולים ישראלים ופלסטינים. הצטרפתי אליו ארבע שנים אחרי שנמרוד נהרג, ומאז 12 שנים שאני אחת הפעילות המרכזיות בפורום”.
את חושבת שאם נמרוד היה כאן הוא היה תומך בפעילות שלך?
“בבית לא דיברנו הרבה על פוליטיקה, לכן אני לא יודעת מה היו דעותיו המדויקות בנושא. אבל אהוד, הבן השני שלי, לא מזדהה עם הפעילות שלי, ומכיוון שהאופי של נמרוד הזכיר מאוד את של אהוד, אני מעריכה שגם הוא היה מתייחס לפעילות הזו בצורה דומה, מכבד, אך לא מאוד תומך. אבל זוהי דרכי, אני רואה את החלק האנושי שמאחורי המלחמה ורוצה לעשות הכל כדי שלא ימותו ילדים – לא מהצד הפלסטיני ולא מהצד שלנו”.
לא מסכימים, אך מכבדים
כבר זמן רב שיוסי חושב על הרעיון להפוך את הפעילות הנרחבת שלו מאז הפיגוע לספר שיפנה לציבור הישראלי כולו. “כפי שאני רואה את המצב, כל מי שהתמזל מזלו ואינו נמנה על המעגל הקרוב לשכול ומכיר אותו רק מהתקשורת ומהביקורים של ראש הממשלה ונשיא המדינה בשבעה אצל המשפחות השכולות, אינו מעלה בדעתו את מה שקורה מהיום השמיני ואילך, כאשר קמים מהשבעה והבית זועק מרוב שקט ודממה, וכשמביטים מהחלון רואים עולם כמנהגו נהוג. חשבתי שזה שווה סיפור, אך מתוך רצון להפוך אותו ליותר מעניין ומשמעותי, הצעתי לאיריס שאותה כבר הכרתי כמה שנים טובות לכתוב את הספר יחד, וכך אכן עשינו.
“הרעיון היה שכל אחד יכתוב את סיפורו שלו מתוך ראיית העולם וההשקפה שלו, וכך נהפוך את המסר שלה ספר להרבה יותר חזק ומשמעותי, וגם מעבר לזה, היה לי רצון להראות לעם ישראל שלא משנה אם האדם השני חושב אחרת ממך, או שנראה אחרת או מתלבש אחרת, הקשר שלנו חייב להישאר הדוק ואסור לו להתנתק. אז כן, מותר להתווכח ולא חייבים להסכים עם כל דבר, אבל הכבוד ההדדי חייב להישאר. גם איריס וגם אני מאמינים שכך צריך להיראות המצב הנורמלי. זה לא שאנחנו שונים או מוזרים, אלא טבעי להתנהג כך”.
איריס, התחברת לרעיון?
“לגמרי. כבר מהרגע הראשון אמרתי ליוסי שזה רעיון גאוני. אני מאוד מאמינה בכך שיש כאן מסר חשוב ביותר לעם. באותם ימים, לפני שנתיים וחצי, לא תיארנו לעצמנו שהכנת הספר תסתיים בדיוק בכזה עיתוי, ושהוא יצא לאור בדיוק בימים בהם הפילוג והקרע בעם יהיו כל כך גדולים. אמנם זהו מסר שחשוב תמיד, אך אין מנוס מלומר שיש כוח עליון שכיוון את צאתו של הספר בדיוק לימים אלו, כי זוהי נקודת המבחן”.
במה עוסק הספר?
איריס: “בתחילתו של הספר אנו מבינים
ם לו כוח, ואז אנו מגיעים אל שיא הספר, שם מופיעה ההתעמתות של שנינו – זה
מול זה, עם הדעות הקיצוניות שלנו, והן באמת קיצוניות”.
יש נושאים שבהם יוסי הצליח לשכנע אותך?
אים את סיפורי הבנים שלנו, שהפכו אותנו להורים שכולים ואנו מדברים על הקושי בנשיאת מכת השכול והאופן שבו נאלצים ללמוד לחיות את השכול לצד החיים. לאחר
מכן כל אחד מספר על הפעילות והאידיאולוגיה שלו, הדברים החשובים ביותר שנותני
“באופן חד משמעי הוא לא שכנע אותי להפסיק את הדרך שלי. היא ממשיכה להיות בדיוק כפי שהייתה בעבר ואין לי שום כוונה לעצור. אבל יש מקומות מסוימים שבהם יוסי מצין דברים שאני מוכנה לראות
בהם גם את הצד שלו, כמו למשל כשהוא מדבר על מחבל שרצח את הבן שלו שעומד להשתחרר בימים אלו, אני מבינה את הקושי שלו. וכן, גם אני לא חושבת שנכון לשחרר מחבל כזה עם דם על הידיים. אבל בכל הנושא של שחרור מחבלים אני מאמינה שיש הרבה מאוד דברים שאינם צבועים בשחור-לבן, ולעתים שחרור המחבלים מהכלא יוכל לעזור כדי לייצר הידברות עם הצד הפלסטיני. יוסי חושב שאני תמימה, אבל מההיכרות שיש לי עם השטח אני יודעת שיש בכלא הרבה פעילים פלסטינים בלי דם על הידיים, ואנחנו מתייחסים אליהם לעתים קרובות כ’מחבלים’, כי פעמים רבות בארץ המילה פלסטיני שווה מחבל, וזה לא נכון. גם בכלא לא כולם מחבלים, ובטח שהפלסטינים כעם לא כולם מחבלים”.
ומה אתך יוסי, יש דברים שבהם הסכמת עם איריס?
“מעט מאוד”, הוא משיב. “ההסכמה היחידה שלנו היא לגבי הבסיס של הדבר – איך אמורה המדינה להיראות בעתיד עבור הילדים והנכדים שלנו. שנינו רוצים שיהיו פה ביטחון, רוגע ושלום. יש פה ושם גם הסכמות קטנות, כמו למשל בנושא של ביקורי הפוליטיקאים בבתי עלמין ביום הזיכרון, שבנוגע אליו שנינו חושבים שליום הזיכרון יש משמעות לא רק מבחינת הערכים שבו אלא גם מבחינת הטקסיות, ואם לא יהיו נציגי מדינה בטקסים, זה לא יהיה אותו יום זיכרון. אבל בגרעין הדברים אנחנו חלוקים מאוד, בפרט סביב הפעילות של איריס בארגון ‘משפחות יהודיות פלסטיניות’ שהטקס שלהם ביום הזיכרון הוא תועבה בעיניי, לא אמיתי וסתם תוקע אצבע בעין. יום הזיכרון הוא חלק מהאתוס הישראלי של מי שנפל במלחמות או במעשי טרור שמכוונים נגד המדינה. האתוס הזה לא כולל בשום צורה פלסטינים ולא אף אחד אחר”.
לכבד, לקבל, לאהוב
אתם מרגישים שבכתיבת הספר יש מעין נחמה על אובדן הבנים?
הם שותקים לרגע, כמו מחפשים את המילים. “אני חושב שכן”, משיב יוסי לבסוף, “אמנם אין כאן תחושה שמקהה את הכאב, כך בכל זאת אני מרגיש שזה כמו קמפיין הנצחה גדול שמגיע להרבה אנשים בארץ ובחו”ל, כל אלו יקראו על אסף וישמעו עליו, אז כן, יש כאן סוג של נחמה. אבל הכאב, כפי שציינתי, נשאר, והוא חלק מהחיים שלנו. למרות שאמרו לי בתחילה שהזמן מרפא, גיליתי שזה לא נכון לגבי ילדים, כי ככל שחולף הזמן אנו מרגישים שהכאב רק גובר. בפרט השנה כשחל צירוף מיוחד בתאריכים שלא קורה בכל שנה – יום הזיכרון חל ב-25 לחודש, יום העצמאות ב-26 ויום ההולדת ה-37 של אסף ב-27. אנחנו מרגישים בסוג של רכבת הרים שלוקחת אותנו למעלה ולמטה, הולך להיות שבוע קשה מאוד”.
“אין שום דבר שיכול באמת להביא נחמה, כי השכול מלווה אותך כל הזמן”, מסכימה איריס, “אין מקום שהוא לא תופס אותי, ואפילו בדברים הכי קטנים, כשאני חושבת מה להכין לארוחת הצהריים ולא מסוגלת להכין אוכל שנמרוד אהב וגם לא מסוגלת לכסות את השולחן במפה שנמרוד פעם צחק על הצבע שלה. כל דבר קטן ביותר מזכיר לי אותו, וכעת כשהבן של נמרוד שהוא הנכד שלנו, כבר גדל, אני רואה עד כמה שהוא דומה לאבא שלו, וזה צובט את הלב בכל פעם מחדש. אי אפשר להתגבר על הכאב. ובכל זאת, ברור שעצם כתיבת הספר מעניקה הרבה כוח.
“אגב, בימים אלו הספר עומד ממש לקראת סיום פרויקט הד סטארט לצורך המימון שלו, ואנו לא גומרים להתרגש מכך שהתמיכה בספר מגיעה ממש מכל סוגי המגזרים בעם ישראל, מה שמוכיח שיש לנו עם נהדר ואנשים כל כך טובים ורגישים. מי שעושה את הבלגן אלו בעיקר התקשורת והפוליטיקאים. אז בואו נשאיר אותם מחוץ לתמונה, ופשוט נאהב ונקבל זה את זה”.
