ל”ג בעומר הוא ממועדי השנה היהודיים אשר מקורו במנהג שהתפתח החל מהמאה ה-12. זהו היום השלושים ושלושה לספירת העומר שסופרים מפסח לשבועות, וחל בי”ח באייר. מנהג בולט בל”ג בעומר הוא הדלקת מדורות. במדינת ישראל, לא מתקיימים לימודים בל”ג בעומר, אך מרבית מקומות העבודה פועלים כסדרם.
מקור היום – על המניעים לציון יום זה קיימות מסורות לא מבוססות, המייחסות אירועים שונים ליום זה:
1. נפסק מותם במגפה של תלמידי רבי עקיבא.
2. נפטר רבי שמעון בר יוחאי (רשב”י), ובשעת פטירתו נתגלו לו סודות תורה נשגבים.
3. חל מפנה לטובת צבאו של בר כוכבא במרד מול הרומאים והושאו משואות לבשר את הניצחון.
4. מות תלמידי רבי עקיבא.
במקורות חז”ל, בתלמוד, יש אזכור לאסון שאירע בתקופת ספירת העומר: אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה (לימדה) להם, רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה… כולם מתו מפסח עד עצרת.
במדרש יש תוספת לסיפור: “אמר להם: בניי! הראשונים לא מתו אלא (מפני) שהייתה עינם צרה אלו לאלו. תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם! עמדו ומלאו את כל ארץ ישראל תורה!” (בראשית רבה סא) על אף שאין זה מוזכר בפירוש בתלמוד, ישנה סברה, המתבססת בין היתר על איגרת רב שרירא גאון, לפיה תלמידי רבי עקיבא (שתמך בבר כוכבא) היו למעשה חיילים בצבא המורדים של בר כוכבא שנהרגו בקרב, וכי הדבר לא הוזכר בתלמוד מטעמי צנזורה עצמית כדי שלא לעורר את זעם הגויים. כך או כך, לא נאמר בתלמוד בפירוש שמות התלמידים פסק ביום ל”ג בעומר. בתקופת הגאונים, כאשר כבר נהגו את מנהגי האבלות בספירת העומר, אין כל אזכור של היום כיום שמחה, ובכמה מקומות הוא מוזכר דווקא כיום אבל וצום לציון מותו של יהושע בן נון ורעש אדמה כלשהו.
רבי אלעזר הקליר אף חיבר קינה על יום זה. המקור הראשון אשר מציין כי מנהגי האבילות פוסקים ביום ל”ג בעומר הוא ר’ אברהם בן נתן הירחי, במאה ה-12 המביא בשם ר’ זרחיה הלוי כי בספר ישן הבא מספרד כתוב שתלמידי רבי עקיבא מתו מפסח ועד “פרוס העצרת”, ומשמעות פרוס היא חמישה עשר ימים, וזהו ל”ג לעומר. רבי מנחם המאירי תולה מסורת זו כבר בגאונים. עם זאת עדיין לא היה ידוע על מנהגי שמחה ביום זה. המהרי”ל, המכונה “אבי מנהג אשכנז” ואשר חי בסוף תקופת הראשונים, כבר מזכיר במאה ה-15 כי “עושים שמחה ביום ל”ג בעומר” כיוון שמות התלמידים הופסק לאחר ל”ב יום וכי “עושים למחרתם שמחה לזכר”.
פטירת רבי שמעון בר יוחאי – שמחת הילולה נקשרה ליום זה, בשל המסורת כי זהו יום פטירתו של רשב”י, וכן בשל המסורת כי קודם פטירתו גילה לתלמידיו סודות מתורת הקבלה. תאריך פטירתו של רשב”י לא מוזכר אמנם בספר הזוהר, אך קיימות עדויות קדומות על חגיגות הילולה בל”ג בעומר על קברו שבמירון מהמאה ה-16. תלמידו של האר”י, רבי חיים ויטאל, כתב לראשונה על כך שי”ח באייר הוא “יום שמחתו של רשב”י”. קיימות עדויות מאמצע המאה ה-18 על עלייה של תושבים רבים בארץ ישראל לקברו של רבי שמעון במירון בל”ג בעומר, ובתקופה זו נפוץ המנהג גם בקרב עדות המזרח ובקרב החסידים.
מקור נוסף, שנוטים לראות בו באופן שגוי כמקור קדום יותר לקיומה של הילולה בקבר רשב”י, הוא מכתב מהמאה ה-15 ששלח רבי עובדיה מברטנורה ובו הוא מספר לכאורה על ההילולה, אך למעשה מדובר בשיבוש שהוכנס במכתב בסוף המאה ה-19. במכתב כלל לא הוזכר התאריך ל”ג בעומר וקברו של רשב”י, אלא קברו של שמואל הנביא.
לאחר שהחל היום להתפשט בעם, התנגדו רבים מחכמי ישראל להפיכת ל”ג בעומר ליום טוב, והחת”ם סופר כותב: “אין לקבוע מועד שלא נעשה בו נס ולא הוזכר בש”ס ובפוסקים בשום מקום… לעשותו יום שמחה והדלקה… לא ידעתי אם רשאים לעשות כן.” לדעת החת”ם סופר אין לעלות כלל למירון בל”ג בעומר, משום שלא ייתכן עוד מקום שיעשו אליו עלייה לרגל חוץ מירושלים. גם המנהג לשרוף בגדים היה שנוי במחלוקת, משום איסור “בל תשחית”. למרות האמור, כיום נחגג ל”ג בעומר בקרב העם היהודי לחוגיו השונים, ללא הסתייגויות הלכתיות משמעותיות.
ישנם הנוהגים לעלות לקבר שמעון הצדיק בירושלים במקום למירון, שם חוגגים בדומה
מרד בר כוכבא – בתחילת המאה ה-20 הדגישה התנועה הציונית את החיבור ההיסטורי בין ל”ג בעומר ובין מרד בר כוכבא והמאבק לחירות לאומית.
המנהג של הדלקת מדורות בל”ג בעומר מתפרש לרוב בישראל כזכר למורדים שהדליקו משואות אש על ראשי ההרים כדי להעביר את ההודעה על פרוץ המרד. גם המנהג להכין חצים וקשתות ולהתאמן בהם בסביבות המדורה מקושר למרד בר כוכבא, שהתקיים בתקופה בה חץ וקשת היה כלי הנשק העיקרי בקרב.
מנהגי היום – נוהגים להדליק ביום זה מדורות גדולות וכן נוהגים לעשות שמחות נישואים. היו שהזכירו קשר בין מנהגי החג למנהגים של חג פגאני אירופי קדום – ליל ולפורגה – שחל באותה עונה של השנה ושמנהגיו כוללים הדלקת מדורות ושריפת דחלילים.
מדורות – בקרב ילדים, נוער ואף מבוגרים, נהוג לערוך מדורות גדולות, בהן מקובל להכין תפוחי אדמה אפויים (על ידי הטמנתם בגחלים של המדורה, לעתים לאחר עטיפתם בנייר אלומיניום), אשר יש המכנים אותם קרטושקס, וכן לערוך פיקניקים או “על האש”. סביב חלק מהמדורות נערכות גם פעילויות חברתיות כגון משחקי חברה, שירה בציבור, סיפורי צ’יזבטים ושיחות חברים. לעתים נמשכות המדורות עד שעות הבוקר המוקדמות (בעיקר אצל בני נוער וצעירים).
בעבר, נהגו בישראל להוסיף למדורה דחליל, בדמות צורר אנטישמי, כגון היטלר, אייכמן, נאצר וכדומה. למנהג זה מקורות פגאניים והוא קיים במגוון תרבויות. בעשורים האחרונים, קיום מנהג זה פחת.
חניכי תנועת “בני עקיבא” מתאספים בל”ג בעומר למדורות מרכזיות, וחוגגים את החג גם כיום הולדתה של התנועה, מכיוון שבל”ג בעומר, בשנת ה’תרפ”ט, 1929, הוכפל מספר החברים בקבוצה והיא הפכה באופן רשמי לתנועת נוער, שממשיכה לפעול עד היום הזה.
חץ וקשת ומחנאות – נוהגים לירות בחץ וקשת, ויש המוצאים בכך חיזוק לסברה שיום זה קשור למאורעות בתולדות מלחמות עם ישראל. הגרסה הקבלית מייחסת את הירי בחץ וקשת למסורת שבחייו של רשב”י לא הייתה קשת בענן, שהיא סימן קללה.
מנהג נוסף הוא לערוך ביום זה ימי ספורט וטיולים. ל”ג בעומר נחשב ליום שמחה לתנועות נוער.
סיום האבלות – רבים מהנוהגים מנהגי אבלות בימי ספירת העומר מפסיקים את אבלותם בל”ג בעומר או מיד עם צאתו, בהתאם למסורת לפיה תלמידי רבי עקיבא פסקו למות ביום זה. גם בקרב אלה שממשיכים לנהוג מנהגי אבלות עד חג השבועות, מקובל להסתפר ולהתגלח בל”ג בעומר.
צעדת ל”ג בעומר בכניסה לבית מדרשו של הרבי מליובאוויטש ב-ל”ג בעומר 1987. אין אומרים תחנון בל”ג בעומר, אולם אין תוספת מיוחדת לתפילת היום. בבתי כנסת רבים נוהגים לשיר בל”ג בעומר פיוטים כגון “בר יוחאי נמשחת אשריך”, “ואמרתם כה לחי”. בחלקם שרים פיוטים אלו גם בשבת שלפני ל”ג בעומר. יש נוהגים ללמוד בל”ג בעומר בספר הזוהר, המיוחס לרבי שמעון בר יוחאי.
