עד לפני כחודש וחצי נראו חייה של משפחת לביא מהיישוב שילה שגרתיים ורגילים למדי. עדית, דולה מבוקשת, הייתה במשך רוב שעות היום בביתה, מגדלת את חמשת ילדיה בנחת. בעלה אלישיב עסק בפיתוח תכנה בתל אביב. חיים שגרתיים ומלאי עשייה.
כל בוקר אצל משפחת לביא נפתח ביציאה למוסדות הלימוד. לאחר מכן היו לעדית שעות ספורות של שקט, עד שהדר בת השנתיים וחצי חזרה מהגן, בשעה אחת. “מרגע שהדר חזרה נעצר הכל ולא יכולתי עוד לעשות כלום”, מציינת עדית בגעגועים. “הדר הייתה ילדה מלאת מרץ והיא הפעילה את כולנו. כל המשפחה הייתה סביבה, היא אהבה מאוד לשמוע סיפורים ובכל יום היינו מספרים לה עשרות כאלו, לאחר מכן היא הייתה מבקשת שנוציא אותה לפינת חי, לספרייה, לגן שעשועים… היא תמיד ידעה לדרוש מה שהיא רוצה, בזכותה היו בכל יום חגיגות בבית.
“המעניין הוא שלא רק אנחנו הרגשנו שהדר מיוחדת, אלא שמענו זאת גם מאנשים רבים מסביב. היא ריכזה סביבה המון תשומת לב, מה עוד שהיא הייתה מילולית מאוד, דיברה כמו ילדה בת שש, וגם הביעה את עצמה ואת רגשותיה. כך למשל אם הייתי כועסת עליה, היא הייתה שואלת: ‘למה את כועסת עליי אמא? זה לא נעים לי…’ אחרי כזה משפט היה קשה מאוד להמשיך לכעוס…
“בערב פורים האחרון סיפרה לנו הגננת שרב היישוב הגיע כדי לספר לילדים את סיפור מגילת אסתר, וכשתמהה באוזניו: ‘הם בסך הכל בני שנתיים, מה הם מבינים?’ השיב הרב: ‘אבל הדר מקשיבה לי’. זה באמת היה נכון, ולא רק לגבי פורים. היא כל כך אהבה סיפורי פרשת שבוע, ובכל שבת הייתה נעמדת, פותחת חומש ומכריזה: ‘עכשיו כולם מקשיבים לי…’ ומספרת על ‘יעקב שטיפס על הסולם’, על ‘בגתן ותרש שנתנו למלך אוכל מקולקל’ ופשוט ריתקה את כולנו סביבה”.
“פחדתי שיעשו בנו לינץ“
היום בו השתנו חייה של משפחת לביא התחיל דווקא בפציעה פשוטה יחסית של הדר, מעל העין. “זו נראתה לנו פציעה שמצריכה טיפול מקצועי”, מסבירה עדית, “לכן נסעתי איתה לבית החולים שערי צדק, כדי לוודא שמטפלים בה במומחיות. הדר אושפזה למשך מספר שעות, עד שתפרו לה את הגבה ומצבה התייצב. שוחררנו בשעה שלוש לפנות בוקר והתלבטתי אם לחזור הביתה או להמתין. בשעה שש הרגשתי שאין עוד טעם להתלבט, הייתי ערנית והחלטתי לחזור. נכנסנו לרכב, חגרתי את הדר בכיסא הבטיחות והיא נרדמה מיד. התחלנו לנסוע לעבר ביתנו בשילה, וכשעברנו את עופרה והיינו במרחק של פחות מעשר דקות נסיעה מהבית, הגיח מולי רכב שנסע על הנתיב שלי, ישר לכיווני. ניסיתי לחמוק הצידה, אבל הוא לא אפשר לי ופגע בנו חזיתית”.
את זוכרת את רגעי התאונה?
“אני זוכרת אותם מצוין. הייתה מכה אדירה, ומיד לאחר מכן התאספו סביבנו ערבים וקראו לעבר הנהג הפלסטיני: ‘כל הכבוד, כל הכבוד!’ זה היה שבוע אחרי הפיגוע בו נרצחו הלל ויגל יניב הי”ד מהר ברכה, והפחד הגדול ביותר שלי היה מכך שעומדים לעשות בנו לינץ’. באותו רגע פעלתי מתוך אדרנלין ובאופן אינסטינקטיבי חייגתי לכוחות ההצלה והתחננתי שיגיעו לפני שיפגעו בנו. כאן הרגשתי את ההשגחה הפרטית במלוא עוצמתה. כי בדיוק שלושה רכבים אחרנו נסע אמבולנס ובו פרמדיק. מאוחר יותר הסביר לי נהג האמבולנס שהם קיבלו קריאה מהיישוב שילה, כביכול ללא סיבה ברורה, אבל מסתבר שהם נשלחו ממש משמיים כדי לטפל בנו ופשוט היו במקום”.
ומה היה מצבכן באותו זמן?
“הצלחתי לחלץ את עצמי מהרכב בכוחות עצמי, ואילו הדר המשיכה לשבת באותו זמן כשהיא חגורה בכיסא. היא הייתה שלמה ולא היה נראה כלל שהיא נפצעה. רק כשהעבירו אותה אל האמבולנס והיא לא התעוררה, שמתי לב שהיא לא בהכרה, אז צעקתי אל אלו שטיפלו בה: ‘היא לא נושמת, היא לא נושמת’. בתחילה הם ביקשו לפנות אותי באמבולנס אחר, כיוון שגם אני נפצעתי, אבל לא הסכמתי לעזוב את הבת שלי, וכך נסענו יחד אל בית החולים שערי צדק, אותו עזבנו לפני שעה קלה”.
רק כשהם הגיעו לבית החולים שמה לב עדית שגם היא בעצמה פצועה ומלאה בדם. הסתבר שבתאונה נשברו לה שש צלעות, והכאבים היו עזים. “אבל אני בכלל לא הייתי מסוגלת לחשוב על עצמי”, היא מציינת, “כל הזמן הייתי עסוקה בלהגן על הקטנה שלי”.
אלישיב, מתי אתה התוודעת לכך שהתרחשה תאונה?
“באותו יום התעוררתי בשבע בבוקר לקול צלצול הטלפון הביתי שלנו”, הוא מספר. “עדית הייתה על הקו ונשמעה מאוד נסערת כשסיפרה לי על מה שקרה, ובעיקר הדגישה שהיא לא יודעת מה מצבה של הדר כי לא מספרים לה. היא נשמעה בלחץ נורא, אבל דווקא אני הייתי רגוע. חשבתי לעצמי שאם עדית יכולה לשוחח איתי, אז היא בוודאי בסדר, ומה כבר יכול לקרות להדר? אולי נפתחו לה התפרים בגבה והיא תצטרך טיפול נוסף.
“בינתיים ארגנתי את הילדים ויצאתי להתפלל. אחרי שחלפה שעה קיבלתי שיחת טלפון ממספר לא מוכר. על הקו הייתה אחות משערי צדק שביקשה ממני להגיע לבית החולים בהקדם, כי חשוב שיהיה עם הדר מלווה. באותו זמן כבר התחלתי להבין שהדברים קצת יותר מורכבים מתפר בגבה. אז יצאתי לדרך, וראיתי שמשתרך פקק ארוך משילה עד עופרה. בהמשך הבחנתי ברכב שלנו הפוך על הצד, ובפעם הראשונה עברה בי המחשבה שמכזו תאונה קשה מאוד לצאת בחיים. אז נכון שעדית בסדר, אבל מי יודע מה קרה להדר?”
כשעדית ואלישיב מראים לי את תמונת שני הרכבים שנמחצו בתאונה, אני מצטמררת. עדית שמה לב, אך משתפת בכך שדווקא בנושא זה הם ראו נס נוסף ומרגש במיוחד: “אף פעם לא היה לנו רכב איכותי, תמיד נסענו ברכבים ישנים, עד לפני שלושה שבועות שהחלטתי בעקבות הרצאות ששמעתי על תודעת שפע, לקנות רכב איכותי וחדיש. כך רכשנו רכב חשמלי עם שבעה מקומות. נעשה לי נס עצום שיצאתי מהתאונה החזיתית עם פגיעות קלות בלבד. ברור לי שאם הייתי נוהגת ברכב הישן שלנו, אין שום סיכוי שהייתי יוצאת בחיים”.
מסע גיוס תפילות
השעות הבאות שחלפו עליהם בבית החולים היו מורטות עצבים. “הרופאים לא אפשרו לנו להיות עם הדר”, מסבירה עדית, “וכבר משעה שבע בבוקר, הם אמרו לנו: ‘נמסור לכם בשעה 12 וחצי עדכון’. היינו בחרדה נוראה, וניסינו לתפוס כל רופא שעבר במסדרון ולשאול: ‘אבל היא בחיים?’ כולם ענו לנו: ‘כן’ והבטיחו לעדכן בשעה 12 וחצי.
“הציפייה הייתה קשה מאוד”, מסכים אלישיב, “ובסופו של דבר, לקראת השעה אחת, הכניסו אותנו לחדר שהתמלא ברופאים, אחיות, עובדת סוציאלית, סטודנטית וכל מי שרק אפשר. כבר בתחילת השיחה הרכינו כולם ראש ואמרו לנו בקצרה: ‘אין לנו בשורות טובות להגיד לכם’. ואז הם המשיכו והסבירו שהם עשו להדר בדיקת סי.טי בה היה ניתן לראות שהחוליות העליונות בעמוד השדרה, אותן אלו שאחראיות על התפקוד המוטורי של הגוף, מנותקות ורחוקות זו מזו, ושיש גם פגיעה מוחית”.
“האמת היא שבאותה שיחה אני לא ממש שמעתי את הרופאים”, מעירה עדית, “זה היה שלב בו שקעתי בשינה, סוג של הכרה מעורפלת, ורק למחרת עודכנתי באופן מדויק במה שנאמר שם. עם כל הקושי והצער ביקשתי מהרופאים דבר אחד: ‘תגידי לנו באופן ברור מה ראיתם בסי.טי ומה לא’, ואז הם הסבירו שהם ראו את החוליות הרחוקות והם משערים שחוט השדרה נותק, אך הם לא יכלו לראות זאת בצילום. הם גם ציינו כי להערכתם יש נזק מוחי, אך הם לא יודעים להעריך את חומרתו, כי במצב כזה לא ניתן לעשות בדיקת MRI. התגובה שלי הייתה: ‘בדיוק במקום הזה נכנסת האמונה, על כל מה שלא ראיתם אנחנו נתפלל ונקווה לטוב, כי הקב”ה הוא רופא כל בשר, ואין גבולות ליכולותיו”.
בהבנה זו יצאו אלישיב ועדית למסע גיוס התפילות למען הדר, מתוך אמונה עצומה בכך שרק תפילות יוכלו להושיע אותה. מאותו רגע נראה שלא היה מישהו אחד בעולם היהודי שלא נתקל בתמונתה של הפעוטה ובבקשה הפשוטה של הוריה: “תתפללו”. “לא חשבתי פעמיים לפני שפרסמתי את התמונות והסרטונים”, מבהירה עדית. “היה חשוב לי שכל אחד שמתפלל ידע על מי הוא מתפלל”.
שניהם מציינים כי התגובות שהם קיבלו מכל עם ישראל היו מדהימות ומרגשות, הן חצו מגזרים, עדות ואת כל הדעות הפוליטיות, בארץ וגם בחו”ל. “היו גם הרבה מאוד יוזמות מרגשות לרפואתה של הדר”, מוסיף אלישיב, “יש לי חבר שכלל אינו שומר מצוות, שסיפר לי שבמשרד התל אביבי בו הוא עובד, מיד אחרי ישיבות הבוקר, הודיע הבוס שכולם יקראו תהילים למען הדר, ומי שלא מתחבר, יעשה למענה משהו אחר. החבר סיפר לי: ‘בחיים אני לא מתפלל, אבל בזכות זה פתחתי ספר תהילים’”.
גם עדית התוודעה ליוזמות מרגשות עד דמעות: “קרובת משפחה סיפרה לי שהיא מארגנת לקראת שבת ארבעים נשים שיפרישו חלה. כתבתי לה בתגובה: ‘עוד תראי שיהיו 4000’, ובאמת בערב אותה שבת היו אלפי נשים שהפרישו חלה, כולל מישהי שכתבה לי שהיא מעולם לא שמעה על המצווה הזו, וכעת עשתה אותה לראשונה בחייה, לרפואתה של הדר. יום למחרת סיפרה לי אחיינית יקרה על יוזמה של משלוחי מנות, ואחר כך סיפרה לי גיסתי הלא דתיה שהיא כינסה את כל תושבי המושב בו היא מתגוררת לקריאת תהילים שכמותה מעולם לא הייתה. כך היו עוד ועוד סיפורים מרגשים שחיממו לנו את הלב, נתנו לנו כוח ובעיקר גרמו לנו להרגיש שעומד להתחולל נס גדול”.
רגעים של פרידה
מכיוון שהפגיעה הקשה אירעה כשבוע לפני פורים, התחושה של אלישיב ועדית הייתה כל הזמן שעומד להתרחש ‘נס פורים תשפ”ג’. אך למרבה הצער, בכל יום מחדש, בישיבה היומית עם הרופאים נאמר להם משפט זהה: “אנו מצטערים, אין לנו משהו טוב לחדש לכם”, ולפעמים אף היו דברים פחות טובים לספר. “אבל אנחנו לא התייאשנו”, מדגיש אלישיב, “כל הזמן חזרנו ואמרנו להם: ‘עוד תראו שנחזה פה בניסים גדולים’. הצלחנו באמונה שלנו לסחוף אפילו את הרופאים, וניכר היה שכולם חדורי מטרה, מצפים בדיוק כמונו לנס גדול שיהפוך את המצב”.
“רק אחרי תשעה ימים בטיפול נמרץ הלב שלנו התחיל להבין את המשמעות”, מוסיפה עדית, “באותו יום הבאנו לראשונה את הילדים הגדולים שלנו שיפגשו את הדר, מתוך מחשבה שהם הולכים להכיר את מציאות חיינו. לפני שהם נכנסו לחדר הכנו אותם לכך שאנחנו מקווים מאוד שהדר תחזור לרקוד ולחייך, אבל עד שזה יקרה עלינו לדעת שלפעמים תפילות לא מתקבלות בדיוק באופן שחשבנו, וחשוב להבין שהקב”ה עושה את מה שנכון וטוב לנו.
“הילדים קיבלו את הדברים בבגרות מדהימה. הם הקיפו את הדר, שרו לה שירים שהיא אהבה, הכינו לה מתנות ויצירות, עשו לה ‘נעים’ ונשקו אותה. כשהם יצאו הודיעו לנו הרופאים שהגיע זמן הישיבה היומית, אבל אני כבר הייתי עייפה ולא היה לי כוח לשמוע את הפזמון הקבוע, אז ביקשתי מאלישיב שייכנס לבדו לישיבה ויספר לי לאחר מכן מה נאמר שם”.
אבל הפעם לא נאמרו דברים שגרתיים. “לרופאים היו חדשות קשות מאוד”, מספר אלישיב, “הם אמרו לי: ‘אנחנו מבחינתנו מרימים ידיים’, והסבירו שהדר במצב של מוות מוחי וכעת זה רק עניין של זמן עד שמערכות הגוף יקרסו. התברר שהצוות הרפואי ידע על כך כבר בבוקר, אך כשהם ראו שהבאנו את הילדים, הם העדיפו להמתין עם זה עד שילכו, ורק אז סיפרו על המצב.
“יצאתי מהישיבה כמעט ללא יכולת לנשום, וגיליתי את קרובי משפחתי בחוץ שהביאו לי סידור מיוחד עם סגולות וביקשו לקחת אותי להתפלל איתם. לא הייתי מסוגל לחזור על דברי הרופאים, אבל כשדוד שלי שאל אותי: ‘אתה לא בא להתפלל?’ השבתי לו: ‘צריך להתפלל ‘מחיה המתים’, כעת נשאר להתפלל על הרפואה שלנו’”.
רגעים ספורים לאחר מכן שיתף אלישיב את עדית בחדשות הנוראיות, ויחד הם נכנסו לחדרו של הרופא כדי לשמוע על מה שעומד להתרחש. “הרופא שוחח אתנו בדמעות”, היא נזכרת, “ובכלל, הרגשנו שכל הצוות הרפואי בוכה יחד אתנו. הוא הסביר לנו שבמצב של מוות מוחי חולף זמן קצר עד שכל המדדים מתאפסים, וזה הזמן להיפרד. עדיין לא היינו מסוגלים לעדכן את ההורים ובני משפחותינו שהמתינו לנו בחוץ במצב, אבל אנשי הצוות עשו זאת עבורנו וכך עודכנו כולם”.
“בינתיים הגיע לבית החולים הרב אלחנן בן נון, רב היישוב שלנו שהוא עצמו אב שכול”, מוסיף אלישיב, “זה היה האדם היחיד שהרגשתי שיכול לחזק אותנו – גם כדמות רוחנית משמעותית וגם כאדם שמכיר את התחושות מקרוב. הוא נכנס וישב על יד הדר, התפלל, קרא פרקי תהילים ובכה אתנו יחד. הרגשנו שהבכי מנקה את הלב וקצת פותח משהו. הוא אמר לנו הרבה משפטי חיזוק ולאחר מכן הרגשנו שאנו מסוגלים להכניס גם את בני המשפחה – האחים שלנו וההורים. כולם נכנסו, נפרדו, ואז ישבנו יחד סביב הדר, שרנו לה ושוחחנו איתה, סיפרנו עליה סיפורים, והתחושה הייתה מאוד חזקה, עצובה, מעצימה. בשלב מסוים ראינו שהמדדים לא יורדים, אז עזבנו ויצאנו ללוות את בני המשפחה. בדיוק אז קראה לנו אחת האחיות והודיעה שאנו חייבים לחזור כי יש התדרדרות”.
“הרגשנו איך שהדר חיכתה לרגע בו תהיה רק אתנו”, מוסיפה עדית, “ובאמת נכנסנו רק שנינו ובמשך שעה ארוכה ראינו איך שכל המדדים מתיישרים לאפס, ואז קופצים שוב ומתיישרים, כך כמה פעמים. ראינו איך שהקב”ה ממית ומחיה, והרגשנו שזהו זמן מסוגל לתפילה. רב בית החולים הביא לנו את הפסוקים שנהוג לקרוא והבנו שזה הסוף”.
זה נשמע כל כך קשה ומטלטל…
“נכון, עניין יציאת הנשמה היה רגע מאוד קשה”, מסכים אלישיב, “אבל לי אישית כאבא הייתה באותו זמן תחושה חזקה שהדר באה כעת לחדר כדי להיפרד מאתנו, ומשהו בנשמה שלה כביכול אומר לי: ‘היה לי כואב, אבא, אבל עכשיו טוב לי’”.
וזה מה שנותן כוח?
“כן, ההבנה שהדר נמצאת כעת במקום שכולו טוב, עוזרת לנו מאוד. זו פרספקטיבה לגמרי אחרת והבנה שהיא קיימת ויש מישהו שמטפל בה ודואג לה, לא פחות טוב מאתנו”.
“גם החיים עצמם מעניקים כוח”, מוסיפה עדית, “יש לנו ברוך השם ארבעה ילדים מהממים שמעניקים לנו את כוח החיות החזק ביותר שיש. מיד כשקמנו מהשבעה הזכירה לי בתי בת ה-11: ‘אני בשנת בת מצווה, וצריך להתחיל להתכונן’, יש לי גם יולדות שאני מלווה ועומדות ללדת בקרוב, ובכלל החיים ממשיכים לצד הצער, וטוב שככה”.
אנשים רבים כל כך עקבו אחרי הסיפור שלכם, וכעת שואלים את עצמם מה ניתן לעשות לעילוי נשמתה של הדר.
“גם אנחנו שאלנו את עצמנו את השאלה הזו, ובימים אלו אנו מחפשים מיזם שיעסוק בחיבור וקירוב בין הקצוות בעם ישראל, שכל כך עטף אותנו בימים הקשים. אנו רוצים לשמור על החיבור הזה בין אנשים, בלי קשר לדעות ולאמונה. בינתיים, עד שיקום פרויקט ההנצחה, נשמח אם כל מי שקורא את הדברים יחליט שהוא ינסה היום לראות יותר את האדם האחר, לעשות משהו בשבילו, גם אם זה יהיה משהו קטנטן, הוא בוודאי ישפיע על כולנו, והלוואי שנזכה להתאחד רק מתוך שמחה”.
