“מאז שאחותה דברה איתה הטלפון שלה כבוי ומגיע ישר למענה הקולי, אנחנו כבר ממש משתגעים כאן.
התקשרנו למשטרה אצלכם אבל, אנחנו לא מבינים מה הם אומרים לנו והם לא ממש מבינים מה אנחנו רוצים מהם.
ובמקרה חברה טובה שלי שמעה עליך והחלטנו להיתקשר לראות אם אתה יכול למצוא אותה. אנחנו נשלם כמובן .”
“כמובן ..”
עניתי בחיוך, “אבל קודם תגידי לי איזה פרטים יש לך על ג’ורדן החבר שלה ומה מספר הטלפון שלה?.”
לאחר שסיכמתי עם האימא המודאגת (בצדק יש לומר) וקבלתי את הפרטים שהיו בידה חיפשתי מהיכן להתחיל.
בתחילה הרצנו את שמו של ג’ורדן במערכת גילינו ששם כמו שלו יש מאות רבות ללא תאריך לידה או עוד פרטים להצלבה אין סיכוי.
קבלתי מהמשפחה תמונה ישנה מתחילת דרכם של ג’ורדן ודניאלה לפני שנתיים, וברקע התמונה היה בית חד קומה ורכב אדום, הרקע היה מטושטש אבל למזלנו מספר הרכב היה שם בחלקו הגדול אם כי לא היה ניתן לזהות אותו.
עיבדנו את התמונה בתוכנה מיוחדת לשיפור האיכות ותוך שעות עלינו על מספר רכב מלא.
הרכב היה שייך לאדם מבוגר המתגורר במיאמי.
הייתה לנו כתובת להתחיל וזה כבר משהו.
הגענו לכתובת בשכונה לא מהמפוארות של מיאמי אבל שכונה ממוצעת.
ניגשתי אל דלת הבית, נקישה קלה ועוד לפניה נפתחה הדלת לרווחה ואדם מזוקן במראה מאיים שואל לרצוני.
“שלום, אני חוקר פרטי” אני אומר לו כשאני מציג לו תעודה מזהה “ואני מחפש את ג’ורדן …”
“ג’ורדן …אין כאן ג’ורדן … לך מכאן!!!”.
האיש הקשוח ממהר לסגור את דלת הרשת ולאחריה את דלת הבית שאני מספיק בשנייה האחרונה לשלוף את התמונה בו מופיע ג’ורדן “הנה זה הוא” אני מצביע על התמונה הדלת נפתחת שוב, האיש מביט אלי במבט ספק זועם ספק מאיים.
“זה הבן של השכנים.” אומר כשהוא מצביע אל הבית לימינו.
“אני מצטער על ההתנהגות שלי חשבתי שגרושתי שלחה אותך”, “זה בסדר” אני עונה לו בחיוך “אני רגיל ליחס כזה, בכל אופן תודה רבה…”
“רגע”, אני מנצל את החיוך שנסוך על פניו של האיש הזועם/מאיים.
“אולי ראית את הבחורה שבתמונה?”.
“כן, ראיתי אבל כדי שתדבר עם אמו היא בית עכשיו.”
הוא אומר לאחר שהוא מצביע על פורד אקספלורר ישנה החונה בחנייה.
אני ניגש לדלת של הבית הסמוך מוכן כבר להכל.
אבל אז אני מחליט ממש ברגע האחרון לחזור לרכב לעשות שעורי בית לפני.
אני מתקשר לשרד עם הפרטים החדשים לבירור ולאחר חצי שעה אני מקבל תמונה כללית על הבחור שלנו ג’ורדן, עברו, חייו ואולי גם עתידו והתמונה מדאיגה.
