הם טובעים ברגשות אשם על ש"הרסו" למשפחתם את החיים, מורישים טראומות לילדיהם, ורובם מתגרשים וחיים בחובות. "האישה והילדים מפחדים שהטוסטר לא יעלה ריח שרוף,
אחרת אבא מאבד שליטה". מקבץ עצוב מחייהם של
הלומי הקרב ובני משפחותיהם
טבעי שלקראת יום הזיכרון אנחנו מדברים יותר על חללי צה”ל, קדושי עליון שנהרגו במלחמות ישראל. ביום הזיכרון מכבדים את זכר הנופלים, אבל מה עם זכר נופלי הנפש? הם מהלכים בינינו מתים-חיים, סוחבים על הגב פק”ל כבד של טראומה נצחית, ומרגישים ננטשים על ידי הממסד שבתום הקרבות, גלגל אותם מהמדרגות, וטרק אחריהם את הדלת בבושת פנים.
מחלקת “בנפשנו” של הידברות, שנפתחה לאחרונה כדי לשמוע באמת את קול זעקתם של גיבורי ישראל, עוזרת לגיבורים האלו בדרכים רבות, ומספקת לנו אשנב צר רק כדי להציץ אל תוך התהום שבה שקועים הלומי קרב רבים מדי. הנה חלק מהחוויות הקשות והמקרים שהגיעו אל המחלקה.
“יש ילדים רבים שלא אוהבים את יום העצמאות. החוויות שנצרבו להם בנשמה הן של אבא שנטרף מרוב חרדה, משתגע בבית ויוצא מכלל שליטה, כי רעש הזיקוקים מחזיר אותו לטראומת הכאוס של הקרב האחרון שממנו הנפש שלו לא שבה. מסיבות יום הולדת יכולות להיגמר לא טוב. לפעמים אמא היא זו שעושה קידוש בליל שבת, אבא ואמא רבים כל הזמן כי העצבים של אבא חשופים, ואמא מנסה להבין אותו, לא תמיד מצליחה, ושניהם כבר עמוק בתוך ייאוש”, מספרים לנו במחלקת “בנפשנו” על שגרת חייהם המסויטת של משפחות הלומי הקרב.
כשאבא הלום קרב אכול רגשות אשם על הנפש הפצועה של ילדיו איך אפשר לחיות חיי משפחה ככה?
“קשה ביותר עד בלתי אפשרי. האם אפשר באמת לתאר איך ילדים נולדים וחיים לתוך מציאות שבה הם עצמם נתונים במארב? הם הולכים בבית על קצות האצבעות, לא יכולים לשחק משחקים רועשים, וחוששים שאבא שוב יתפרץ עליהם בלי סיבה. שמעתי על משפחה שבה האישה והילדים מפחדים שהטוסטר לא יעלה ריח שרוף, אחרת אבא נזכר בריחות הקרב, ומאבד שליטה. יש ילדים שאפילו לא יכולים לריב עם אחיהם, מהפחד המשתק שאבא יצרח שוב בלי פרופורציה. ילדים רבים של הלומי קרב מאובחנים בעצמם כפוסט טראומטיים, וזה כאב לב כפול ומכופל, כי האבות אוהבים את ילדיהם, והם אכולי רגשות אשם יום יום, כי נפשם הרכה של ילדיהם פצועה קשה. אין לאף אחד דרך לחבוש לילדים האלה את הלב ולרפא את נפשם כאילו לא נפגעה מעולם”, מתארים במחלקה את תמונת המצב החמורה הזו.
אחד המקרים שהשאירו אותנו חנוקים מדמעות היה המקרה המזעזע של אב אוהב, לוחם דובדבן לשעבר, שמרוב דריכות ומתח רב, התנפל על בנו בן ה-6, וניסה לחנוק אותו כאילו שהוא חונק את האויב ש”ארב” לו.
“הרסתי לך מספיק את החיים” – על הלום קרב שלא רוצה לספר לאמו למה הוא שוב בוכה
“האב ניסה לחנוק את בנו שרק העיר אותו בלילה. האב לא פושע. הוא פשוט הלום קרב מבועת. הבן, בתמימותו, בסך הכל העיר את אבא שלו, כמו שכל ילד רגיל מעיר את אבא בלילה. האמא ניסתה להרגיע את הילד, אבל הצלקת בנפשם של כולם, וגם של כולנו – נשארה. אנחנו לא יכולים להמשיך לתת למצבים כאלו לקרות. חייבים לעזור למשפחות האלו בבהילות”.
תחושת האשמה של הלומי קרב כלפי בני משפותיהם לא פוסחת גם על הלומי קרב צעירים ולא צעירים, שנותרו ברווקותם, גרים אצל ההורים, ופשוט לא מצליחים לתפקד.
“סיפרה לנו אמא של הלום קרב, שבנה ניתק קשר עם העולם החיצון, ורק היא מתווכת בינו לבין הסביבה. באחת הפעמים היא שמעה צרחות בכי מהחדר שלו, וכשהיא ניגשה לשאול אותו מה קרה לו, הוא ענה לה שהוא הרס לה מספיק את החיים, אז אין צורך שהיא תדע למה הוא בוכה הפעם”.
הסטטיסטיקות מראות כי הלומי קרב רבים מתגרשים, חיים בחובות ולא מצליחים לחזור לחיי חברה שמתקרבים אפילו לתקינים.
צו הרחקה מהביטוח הלאומי, אגף השיקום וארגון נכי צה”ל
“הכרנו במחלקה הלום קרב שאשתו התגרשה ממנו, וילדיו לא בקשר איתו מרוב שהיחסים ביניהם היו נפיצים וטעונים כל כך. זו היתה ממש מלחמה שניה שהוא עבר שם, בחיי משפחתו. האיש האומלל הזה חי כמו ערירי ממש. מבחינה גופנית ונפשית הוא לא מסוגל להתקלח, הבית מצחין, אין מי שיכין לו אוכל והוא אוכל לרוב מקופסאות שימורים.
“כשפנינו אליו הוא אמר לנו ששבועיים הוא לא דיבר עם נפש חיה. מהשיחה איתו התברר שבגלל סימפטומים חריפים של פוסט טראומה, שכוללים התפרצויות זעם בתדירות גבוהה, צעקות לכל עבר שנובעות מתחושת אכזבה, תסכול וייאוש, הוא אפילו קיבל צו הרחקה מהביטוח לאומי, מאגף השיקום ומארגון נכי צה”ל. הוא כבר עבר את סף קצה גבול היכולת שלו. איך הוא יוכל לקבל עזרה עכשיו, על משהו שקרה על לא עוול בכפו?”.
למרות הרצון הכן והטוב שלכם במחלקה, נתקלתם בתגובות של חשדנות?
“ודאי. ממש בתחילה, חלק מהלומי הקרב ובני המשפחה שלהם הפנו את הכעס דווקא כלפינו, אף על פי שרק נוצר קשר ראשוני. שמענו מהם מילים קשות, ולא הבנו מדוע, הרי רק התחלנו תהליך, והם לא מכירים אותנו עדיין”.
“הם מרגישים שהממסד נטש אותם בקרב”
“במילים אחרות, הם פרקו עלינו הררים של תסכול בן שנים רבות. ברוך ה’, יש לנו כוח לשאת בנטל הזה. אנחנו מבינים שזה שלב טבעי עד שהם נותנים בנו אמון. אחרי הכל, הם עברו משהו שלעולם לא נבין, והמלחמה שלהם עדיין לא נגמרה, כי הם פשוט מרגישים שהממסד נטש אותם בקרב על החזרה לחיי חברה תקינים”.
איך בכל זאת אתם מצליחים לשפר את מצבם?
“צריך להתחיל ממשהו. הרי כשמצילים מישהו מטביעה, קודם כל מושיטים יד, ואחר כך ממשיכים בצעדים נוספים. במקרה של האדם שעליו סיפרנו, מתנדב מטעם המחלקה מגיע אליו לארח לו לחברה, מלווה אותו לסידורים שונים, מטייל איתו בחוץ, ונציגה נוספת של מחלקת ‘בנפשנו’ מתקשרת כדי לבדוק במה עוד נוכל לעזור. קישרנו אותו עם שני אנשי מקצוע שיעזרו לו בתחומים שבהם קשה לו במיוחד, ואנחנו גם מטפלים בעיקול חשבון הבנק שלו מול רשות האכיפה והגביה”.
לצד עזרה ממתנדבים שיארחו לחברה, ולצד מתן סיוע בביורוקרטיה המתישה, ארגון כנסים, ימי עיון וסדנאות שיקומיות, מחלקת ‘בנפשנו’ מציעה עזרה גם על ידי שבתות נופש משפחתיות ללא תמורה.
התקווה האמיתית היא הכוח של עם ישראל
“מספיק לנו לראות את החיוך של הלומי הקרב ושל בני משפחותיהם. גם שיחות חיזוק רוחני עוזרות להם להרים את הראש, והם אפילו מופנים לקבוצות תמיכה שיתנו להם הרגשה שהם באמת לא לבד.
“תפעול כל מערך הענק הזה הוא לא פשוט כלל ועיקר. הרי משאבי הממסד גדולים מאוד, ואנחנו לא יכולים להשתוות בכלל למדינה. אדרבא, הלומי הקרב ובני המשפחה שלהם מיואשים מהממסד, אבל התקווה האמיתית היא הכוח של הנשמה והלב של עם ישראל.
הערבות ההדדית של כל אחד ואחת מאיתנו כלפי אותם גיבורים היא חובה קדושה וזכות עולמים, ולכן, ערב יום הזיכרון ה’תשפ”ג, אנחנו מבקשים מעם ישראל שיעזרו לנו לשים סוף לעוול הנורא הזה, פעם אחת ולתמיד”.
