-
פרשת שמיני
- כתבה על הפרשה
כאשר פוגשים אד
סימני הטהרה של הבהמה
בפרשת השבוע לומדים אנו על כשרותם של הבהמות, החיות העופות והדגים. לכל סוג מאלו ישנם סימני טהרה על פיהם נוכל לדעת את כשרותם. סימנים אלו שנתנה התורה אינם רק סימני הבחנה, אלא, אלו סימנים הגורמים את טהרת וכשרות החיות.
מכיוון ובתוכנו ישנה גם “בהמה” – הנפש הקרויה “בהמית” המעונינת בכל תאוות העולם בדומה לבהמה , הרי שעלינו לדעת שגם בהמה זו יש לה סימני טהרה, כלומר אדם יכול להשתמש עם גופו ורצונותיו לעבודת ה’ בצורה המתאימה, ואז הוא “כשר”. אך, לפעמים האדם מתנהג בצורה שאינה מתאימה לו ואז הרי הוא “בהמה טמאה”.
ולדוגמא: מספרים על יהודי חסיד כשרוני ביותר, שהיה לומד ומתפלל כפי שצריך, לימים, פתח מפעל ליצור נעליים, השקיע בו את כל כשרונותיו וכמובן שמצבו הרוחני ירד.
באחד מביקוריו אצל הרבי אמר לו הרבי: רגליים בתוך נעליים ראיתי, אבל ראש בתוך נעליים – את זה עוד לא ראיתי. ניהול העסק בודאי היה על פי ההלכה, אבל זה לא מתאים ליהודי חסיד ברמה שלך.
אם כן, מהם סימני הטהרה של הבהמה? על כך אומרת התורה שני סימני בבהמה “מפרסת פרסה” – בין הבהמה לארץ צריכה להיות פרסה, וזו צריכה להיות שסועה לשניים.
סימן ראשון: “מעלת גירה” – לאחר שהבהמה לועסת את האוכל היא מעלה אותו שוב ולעסת אותו מחדש.
ולעניינינו אנו, הקשר של האדם לארציות צריך להיות רק עם הרגלים , הכוחות הנחותים שבאדם ואילו הראש צריך להיות מובדל מענייני הארץ, גם בין הרגלים לארץ צריכה להיות פרסה, כלומר אין להיות שקועים לגמרי בתוך החומרניות של העולם, אבל, פרסה זו צריכה להיות סדוקה , כלומר , לא מספיק שלא נהיה שקועים בתוך החומרנות, עלינו לראות איך עושים סדק בתוך החומרנות ומכניסים גם בענייני החומר אור וקדושה.
לשם כך הפרסה צריכה להיות סדוקה לשניים , מצד אחד צריך להיות “ימין מקרבת”, לראות לקרב כל דבר וכל אדם שאנו יוצרים עמו קשר גם דרך העסקים, אך מאידך צריך שתהיה גם “שמאל דוחה” להיזהר לא להיגרר לויתורים על מצוות התורה. כפי שאמר הלל: “הווה מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום… אוהב את הבריות ומקרבן לתורה” ולא לקרב את התורה אליהם ולעשות בה שינויים לפי רוח הזמן.
הסימן השני (מפרסת פרסה) מלמדנו: לא תמיד המחשבה הראשונה היא נכונה, כאשר יש עסק עם “בהמה” הרצונות עלולים להטעות אותנו, עלינו לחזור וללעוס טוב טוב את העניינים החומרניים, עלינו לבדוק שוב ושוב האם זה ראוי לעיכול , האם זה מתאים בשבילי, האם זה לא יגרור אותי לשקוע בחומרניות יתר על המידה ובאם אכן זה לא בדיוק מתאים הרי שהבהמה - עניינים אלו לא כשרים ולא כדאי שאתעסק בהם.
לעופות לא נכתבו בתורה שבכתב סימנים, אך חכמינו נתנו כמה סימנים כדי לדעת את כשרותן של העופות.
עם זאת , אומרת הגמרא אין העוף נאכל אלא על פי המסורת שיש לאדם מרבו הצייד, הבקיא בעופות ובשמותיהם.
הדבר מלמדנו , שלמרות שבדקנו את כל הסימנים והכל “בסדר גמור” עדיין יכולות להיות טעויות.
כדי להימנע מטעויות עלינו להתמסר (מסורת) כל כולנו לרבי, ליהודי שהוא ראש בני ישראל, זהו אדם הבקיא בנפשנו הבהמית ובכל כולנו , דווקא הוא יוכל לסייע בידינו להגיע את התכלית היעודה, להיות בכשרות המתאימה בגשמיות וברוחניות ולהצעידנו לקראת הגאולה האמיתית והשלימה.
שבת שלום ומבורך.
ם בבוקר במצב רוח מזופת, אומרים שהיום הוא קם על צד שמאל! לאמירה זו ישנו מקור הלכתי. אדם צריך בתחילת הלילה לשכב על צד שמאל (כדי לתת למזון שאכל להתעכל) ובאמצע הלילה עליו להתהפך לצד ימין, באם הוא נשאר לשכב על צד שמאל הרי שכל היום עלול ללכת כך. כנראה שישנה חשיבות לתחילתו של היום, על אחת כמה וכמה לתחילתה של השנה.
השבת הקרובה – שבת בראשית, מהווה סיום של חודש החגים ותחילתה של שנה. לכך אמרו חכמינו, כי כפי שאדם יתמקם בשבת בראשית, כך תלך כל השנה כולה. מהו המיוחד בשבת זו וכיצד זה עשוי להשפיע על כל השנה?
חודש תשרי (אותיות רשית) מכיל בתוכו ריכוז עצום של תפילה, תשובה, רצינות, שמחה , אורחים ועוד. בסיומו של החודש נגמרו החגיגות והחגים ועלינו לצאת לדרך לחודשי החורף האפורים והקרים. בחודש תשרי לקחנו איתנו במזוודה כוחות מיוחדים, אותם עלינו לנצל במשך כל השנה כולה. השבת האחרונה של החודש , שבת בראשית מהווה את תחילתם של ימי החורף, לכן עלינו לשים לב “לא לקום על צד שמאל” - להתחיל את החורף ברגל ימין, וכפי שנתחיל, כך זה גם ילך בהמשך.
בבתי כנסת רבים נהוג להכריז עם צאת השבת “ויעקב הלך לדרכו”.
אף אימרה זו קשורה למיוחדותה של שבת זו. לנו עם ישראל שני שמות ישראל ויעקב, ישראל הוא תואר השררה שלנו, על שם, הניצחון והמלחמה עם המלאך, כנאמר “כי שרית עם אלוקים ואנשים ותוכל”. מאידך , השם יעקב קשור ב”עקב” , בעקבו של עשיו. תואר המראה על מצב בו יש לנו עסק עם עשיו המעוניין להכחיד אותנו.
בחודש תשרי היינו כולנו בדרגת “ישראל” - מרוממים מהעולם, כאשר יוצאים לחודשי החורף ולחודשי השנה כולה, בהם אנו צריכים להתעסק עם דברים שלא כולם טובים ויפים, מכריזים לנו: ויעקב! הלך לדרכו. אנו יוצאים לעבודה עם כל העולם, לקחת את הקדושה אותה שאבנו בחודש תשרי, להשקות איתה את כל ימי החול, להחדיר קדושה לעולם ולהכינו לקראת התגלותו של מלך המשיח.
עבודה זו צריכה להיעשות עם התקדמות יומיומית, לכן נאמר “ויעקב הלך! לא מספיק לדרוך על המקום, עלינו ללכת ולהתקדם מידי יום. הליכה זו צריכה להיות לדרכו! לדרך של עבודת ה’ מתוך שמחה וטוב לבב. איך שניקח את הענינים לידים כך תלך כל השנה כולה. הבה ניקח את השבת הקרובה בשמחה , חיות רוחנית והחלטות טובות בעבודת השם, עם כוחות אלו נצעד לקראת השנה הקרובה. מתוך תקווה וביטחון שעוד טרם נסיים את החלטותנו, יראה בורא עולם את רצוננו הטוב ויגלה לנו את משיח צדקנו ואת הגאולה השלימה.
סיכום פרשת שמיני: חנוכת המשכן לצד טרגדיה
מה קורה בפרשת השבוע
תמו להם שבעת הימים בהם ביצע משה את כל העבודות במשכן כשהוא מאמן את אהרן ובניו לקראת הרגע בו הם יקבלו באופן רשמי את שרביט הכהונה במשכן.
ביום השמיני, ראש חודש ניסן, קיבץ משה את כל בני ישראל ליד המשכן. "זהו היום בו יראה אליכם ה'" הוא אמר להם.
לאחר מכן הוא קרא לאחיו:
"קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך, וכפר בעדך ובעד העם; ועשה את קרבן העם וכפר בעדם כאשר צוה ה'."
כשבניו נוטלים חלק פעיל, שחט אהרן את הקרבנות והעלה מהם על המזבח; הוא גם הקריב מנחה, ולבסוף נשא את ידיו והעניק לעם ברכת כוהנים: "יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום."
לאחר-מכן נכנסו משה ואהרן לבדם אל המשכן שם לימד משה את אחיו את סוד הקטורת – מרקחת הבשמים שהייתה מוקטרת על גבי המזבח המיוחד לכך – וכשיצאו העניקו ברכה משותפת לעם.
והנה הגיע הרגע המיוחל: אש ירדה מן השמים ואכלה את הקורבנות שהיו על המזבח.
ההתגלות האלוקית שימחה את בני ישראל. הם ידעו כי כעת נמחל להם על חטא העגל! הם נפלו על פניהם כשהם משבחים ומודים לבורא העולם.
טרגדיה באמצע החגיגה
בעיצומם של הרגעים המשמחים בשל חנוכת המשכן נמהלה טרגדיה: נדב ואביהוא, שני בני אהרן, לקחו מחתה והניחו בה קטורת. הם הקריבו את הקטורת לפני בורא העולם למרות שלא הצטוו לעשות זאת.
האש שיצאה מן השמים הרגה את נדב ואביהוא כעונש על מעשיהם.
משה ביקש לנחם את אחיו. "מיתתם של בניך מראים כי הם היו בדרגה רוחנית גבוהה" הוא אמר לו, "שכן האלוקים אמר ששמו יתקדש דווקא באמצעות הענשת הקרובים אליו – 'בקרובי אקדש.'" אהרן לא השיב למשה על דברי ניחומיו ולא כלום.
דיני אבלות
המיתה הפתאומית של בני אהרן יצרה מצב בו אהרן ובניו, שזה עתה איבדו בן ואח, נכנסו להגדרה ההלכתית של 'אוננים' – הזמן המידי לאחר פטירת קרוב משפחה ולפני קבורתו.
"אסור לכם לנהוג את דיני האבלות השגרתיים" אמר להם משה. כל עם ישראל יתאבל עבורכם על האבידה הגדולה" אמר וציווה על בני דודו של אהרן – מישאל ואלצפן – להוציא את הגופות מן המשכן.
בנוסף הוא העביר להם את הצו האלוקי כי למרות היותם אוננים עליהם לאכול מן הקורבנות שהוקרבו באותו היום.
ביום בו נחנך המשכן הוקרבו כמה סוגי קורבנות: מהם קורבנות יחודיים ליום זה לרגל חנוכת המשכן, ומהם קורבנות שהפכו להיות שגרתיים והוקרבו באופן קבע במשכן. אהרן ובניו צייתו להוראת האלוקים ואכלו רק מן הקורבנות המיוחדים, וכשמשה קצף עליהם וביקש הסבר טען בפניו אהרן כי לדעתו הצו האלוקי המתיר את אכילת הקורבנות גם לאוננים התייחס רק לקורבנות המיוחדים ולא לאלו השגרתיים.
משה שמע את הסברו של אהרן והודה לדבריו.
כהנים שיכורים אסורים לעבוד במשכן
לאחר מיתת שני בניו של אהרן, התגלה האלוקים לאהרן והורה לו כי אל להם לכוהנים להיכנס אל המשכן כשהם שיכורים מיין. גם לדייני ישראל אין להורות ולפסוק הלכה כשהם שיכורים.
דיני הכשרות
בורא העולם הורה למשה ואהרן את דיני הכשרות, וכיצד לזהות את בעלי החי הכשרים ואת אלו שאינם כשרים.
בין היתר נמנים החיות האסורות לאכילה (בהם החזיר, השפן, הגמל והארנבת), העופות והשרצים האסורים באכילה.
לא רק שאין לאכול את בעלי החי הטמאים אלא שמגע בנבלתם או נשיאתם מביאה עמה טומאה לאדם שנגע או נשא את הנבילה. כדי להיטהר על האדם לטבול במקוה טהרה ולהמתין עד הערב. במידה והנבלה נגעה בכלי עשוי חרס אין לו טהרה אלא באמצעות שבירה. גם מגע ואכילת נבילות בהמות טהורות מביא עמו טומאה.
הלכות כשרות אלו ניתנו במיוחד לבני ישראל כדי להתקדש ולהידמות לאלוקים. "כי אני ה' אלוקיכם, והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני."