שלום כתה א׳

שלום כתה א׳׳. זוכרים את הפוסטר הזה? הפוסטר שנתלה בכל פינה בבית הספר?
"מה חשבתי לעצמי בראש", שואלת אותי עירית, אמא לשלושה ילדים בגילאי בית ספר יסודי וחטיבת ביניים "מה חשבתי כשדימיינתי את שנת הלימודים 2021 נפתחת כרגיל. ריצות אחרי ספרים, תלבושת אחידה, מחברות, עפרונות , sale על מחשב חדש שיהיה לילדים ואולי להתחדש בשולחן לחדר הילדים במקום שיישבו במטבח. לא, בטח שלא חשבתי על מחשב חדש שדרכו יפגשו הילדים עם חברים, עם המורות/ מורים שונים ועם בית הספר… רגע ושכחתי מסיכות, פילטרים, חומר ניקוי לידיים…״. עירית ממשיכה: "פתאום מנהגים שבשנים קודמות אפילו לא חשבתי עליהם, כי כבר נהגתי לקיים כאוטומ. מנהגים שנחשבו אפילו בגדר קצת מטרד, פתאום הופכים מושא לגעגוע".

זוכרים? מרס 2020, בבת אחת, הכל נסגר. פתאום הופיעו לימודים מהבית, זום ושאר מרעין וכולנו חשבנו שזה רק זמני והילדים יחזרו תוך זמן קצר לבית הספר. אוגוסט 2020 הגיע וראו את המאמר שכתבתי אז ״שלום כתה בית״ מלשון כיתה בבית ולא כיתה ב׳.
ספטמבר 2021 אנחנו כבר חוזרים להצהיר: ״שלום כתה א״ בבית ספר, אבל לא כמו שחשבנו, לא כפי שהכרנו.

על פי הוראות CDC הילדים בארצות הברית ילמדו סוף סוף בבית הספר, אבל ממשיכים עם מסכות, ריחוק פיזי, ג׳ל לניקוי ובמידת הצורך, בדיקות קורונה. ציפיה גדולה בחזרה ״לאתמול״ שהיום מתגלה לנו כמושא נפש ובעקבותיו אכזבה כשזה לא קורה.
ציפיות לעומת מציאות
עירית מספרת שהיא חשה אכזבה גדולה עקב ״ציפיות שלא מתגשמות״. אכזבה היא תחושה סובייקטיבית של מפח נפש, צער כאשר קיים פער בין ציפיות שלנו לקראת אירוע מסוים שיקרה לבין מה שקורה בפועל.

ככל שהפער הזה גדול יותר כך האכזבה גדולה יותר. גורמים נוספים המשפיעים על עוצמת האכזבה הם עד כמה הציפיה שלנו ריאלית מבחינת התממשות, ניסיון עבר של ציפיות אחרות שלנו שלא התגשמו, תפיסה של כל אחד מאיתנו חיובית או שלילית של מצבי חיים שונים. לרובנו, בואו נודה, היתה ציפיה ממש כמו של עירית שאחרי החיסון יוכלו חיינו לשוב לשגרה הישנה, וכך גם חיי ילדינו.

רילוקיישן והגירה, הן בדרך כלל פעולות מלאות ציפיות שלא מתגשמות ובעקבותיהן אכזבה מוכרות לרובינו (למשל, ציפיה לשיפור מצב כלכלי בעקבות ההגירה שלא תמיד מתממשת, ציפיה להשתלבות חברתית שלנו בחברה המקומית או של ילדינו). האם ניתן לצפות וכלל לא להתאכזב? סטיוון מיטשל בספרו "תקווה ופחד בפסיכואנליזה" מדבר על כך שציפייה, תקווה ופחד הולכים יד ביד. אכזבה ועצב כמו שמחה ואושר, הם חלק בלתי נפרד מהחיים. הציפיות הגבוהות מאפשרות לנו להרגיש טוב עם עצמנו אפילו עוד לפני שהן מתגשמות. למשל, לפני שאנחנו יוצאים לטיול, כבר מתכנון הטיול וההתכוונות לקראתו, למרות הלחץ שבהתארגנות אנחנו חשים טוב יותר, וזאת משום שכבר פתחנו את הציפייה שבקרוב מאוד עומד לקרות לנו משהו טוב. כך בדיוק קרה לעירית בהקשר של פתיחת שנת הלימודים לילדיה. ציפיות גבוהות עוזרות לנו להרגיש שאנחנו שווים ולכן מובן מאליו שמגיע לנו לקבל את "הטוב ביותר". הדרך להתמודד עם חוויה של אכזבה, עצב וכעס ראשית להכיר בכך שלא בהכרח הציפיות שלנו יתקיימו. לבוא במגע עם תחושת האכזבה, הצער ואפילו הייאוש. לא להיבהל בהכרח. זה חלק מחוויה של החיים, של היותינו בני אדם. לדבר, לשתף בתחושות ורגשות שלנו, גם אם אינם נעימים, את בני המשפחה וחברים. אנחנו עושים ועשינו כמיטב יכולתינו להגן על ילדינו אבל כרגע זה המצב הקיים וזנים חדשים של וירוסים מביאים עימם את ההחלטה להמשיך בנקיטת צעדי זהירות.

שנית, הפרשנות שלנו לסיטואציה. כן זה מצער ואפילו מייאש להתחיל כך את שנת הלימודים, אבל אם הפרשנות שלנו בעקבות האכזבה היא פטליסטית "מה שהיה הוא יהיה ולעולם לא נצא מהסיטואציה הקיימת" הרי שזו הפרשנות שנעביר לילדינו. אם הפרשנות שלנו לאכזבה היא "שזה אכן מצער ומאכזב אבל המצב הנוכחי הוא זמני וחולף" נעביר מסר של תקווה לילדינו.

שלישית, לחשוב שאם בשנה שעברה היינו בסיטואציה של אי וודאות. פחדנו עד כדי תופעות של חרדה שהילדים ילכו לבית ספר, יפגשו עם ילדים אחרים, יגעו בדפים, בעפרונות, בצבעים וידבקו הרי שהשנה עם פתיחת הלימודים החוסר ודאות לא נעלם אבל פחת. חוסר ודאות עדיין קיים, אבל ברמה נמוכה הרבה יותר. היום אנחנו יודעים יותר על תהליכי ההידבקות והמחלה. היום כבר התרגלנו ולנו ולילדים שלנו קל יותר לשים מסכה ולהישאר איתה כל היום. הילדים מבינים יותר שעליהם לנקות את ידיהם.

בנוסף, חשוב ללמוד לשחרר. רובינו מכירים היום בחשיבות של בית הספר ושל למידה פנים אל פנים לא רק מבחינת רכישת השכלה אלא מבחינת משחק חברתי, למידה של עבודה בצוות, רכישת מיומנויות חברתיות ומיומנויות התמודדות במצבים שונים שהינם כישורים חשובים ביותר לא פחות ממיומנויות קוגניטיביות להכנת ילדינו לעצמאות ולבגרות.