רואים בבירור שכדי למנוע התבוללות, חכמי משפחת אביחצירא נהגו להקל מאוד בגיור כפי שנהגו רוב ככל חכמי
מרוקו ואלג'יריה, במשך שנים.
סוגיית הגיור שנוצרה בעקבות נישואי התערובת בעת החדשה, החלה להתעורר לפני כ- 150 שנה ברחבי העולם, תחילה בארצות אשכנז, ולאחר מכן גם בארצות האסלאם בעקבות הגעתם של הצרפתים לארצות אלו.
גם כאן במדינת ישראל, כבר בשנותיה הראשונות של המדינה, הרבנות הראשית גיירה מאות מתנדבים מחו”ל שהגיעו להתנדב בקיבוצים.
בשנים האחרונות, בעיקר מאז העלייה המאסיבית של יהודי ברית המועצות, סוגייה זו אינה יורדת מסדר היום. זה לא סוד כי במדינת ישראל, ישנו ויכוח רבני סוער בעניין הגישה הנכונה שעלינו לאמץ כלפי אזרחים ישראליים המבקשים להתגייר. האם להקשות עליהם או להקל עליהם כמה שניתן בהליך הגיור ולקרב אותם?
מעניין אם כן לראות מה היתה גישתם של חכמינו בדורות הקודמים בעניין הגיור. כאן נתמקד במסורת הפסיקה של חכמי משפחת אביחצירא במרוקו, באלג’יריה ובצרפת.
נתחיל ברב שלום אביחצירא זצ”ל נכדו של מרן אביר יעקב זיע”א. הרב נולד בתאפילאלת שבמרוקו בשנת תרנ”ג – 1893, כיהן כרב וכדיין בעיר קולמב בשאר שבאלג’יריה ובמרסיי שבצרפת. במשך השנים, הגיעו אליו הרבה מקרים של נישואי תערובת שבעקבותיהם פנו אליו לגיור. וכך הוא כתב לרבי פנחס טבול בשנת תשכ”א – 1961 (כתב ידו הובא בספר ריח ניחוח להרב חיים אמסלם, עמ’ 584-585):
“האשה הצרפתית שכבר היא נשואה בנישואי האלמירי ( mairieבצרפתית עירייה, כלומר נישואין אזרחיים) עם יהודי… ויש להם בנים, ועתה רוצה היא להתגייר וכו’. הנה ידוע כי יש רבנים אחרונים מבעלי הוראות בישראל שכתבו על הרבה נידונים כזה ממש, ועלה בידם ובדעתם הרחבה כי טוב לקבלה להתגייר, יען כי כבר הן הם מדובקים ומקושרים יחד בנישואי האלמירי, ובבנים אשר כבר ילדו, ועל זה אינם יכולים להתפרד… לכן הקלו רבני האחרונים על פי הדין, ואמרו: מוטב להם להתגייר מכמה טעמים, הלא הם בספרתם. וגם אנחנו אלה פה, כבר עשינו כנידון הזה ממש הרבה פעמים” וכו’.
כמו כן, כשכבר היה בצרפת, הוא פנה לרב רחמים נאהורי זצ”ל – אב”ד של פריז שיקל בגיורים ולא יקשה על המתגיירים (ריח ניחוח עמ’ 586-591) כפי שהוא בעצמו נהג, כדי להציל את ילדי הזוג שכבר נולדו ושעתידים להוולד וכך למנוע התבוללות.
יש לציין שיהודים אלו לא שמרו מצוות, וממילא היה ברור שגם הנשים המתגיירות יתנהגו כמו בעליהן ולא ישמרו מצוות. לכן היו רבנים בודדים כמו הרב נאהורי שנמנעו מלגיירן, ועל כן הרב שלום אביחצירא פנה אליו שיקל כפי שהיה נהוג בערי המערב.
וכן כתב גם בשו”ת מליץ טוב סי’ ט”ז על יהודי שנשא צרפתייה בנישואין אזרחיים, וכבר נולדו להם ילדים, ועתה היא רוצה להתגייר כדי לעשות רצון בעלה, והכריע לגיירה, והעיד שכך נהג הרבה פעמים בעצמו משום תקנת הבנים שנולדו ושעתידים להוולד.
וכן בן דודו הרב יצחק אביחצירא – בבא חאקי זצ”ל (אחיו של בבא סאלי) שנולד בתאפילאלת בשנת תרנ”ה – 1895 וכיהן כרבה של רמלה-לוד, מתוך שאלה שהוא שלח בשנת תש”י (1950) לראש”ל הרב עוזיאל זצ”ל (מכתבו מובא בספר ריח ניחוח עמ’ 595-598), אודות יהודי שנשא גויה בצרפת, וביקש לגיירה לאחר מכן, ניכרת גישתו המקילה של הרב בגיור, וז”ל, “מוטב שיהיו שוגגים וכו’ ופעמים שאתה מתעלם… וכבר ראיתי קמאי ובתראי שהאריכו למעניתם, ואתם ועמם… הגרב”צ עוזיאל שליט”א בספרו הבהיר משפטי עוזיאל ב’, סי’ כ”ה שצלל במים אדירים והראה כוחא דהיתרא”. והרב עוזיאל השיב לו (משפטי עוזיאל ח”ז סי’ כ”א) שאכן יש להקל ולהתיר (על פי תשובת פאר הדור להרמב”ם, סי’ קל”ב) משום תקנת השבים ומשום “מוטב שיאכל רוטב ולא שומן עצמו”.
כמו כן, בשנות ה- 60, בעקבות הקשיים שהערימו חלק מבתי הדין הרבניים בארץ, וכן עקב משך הזמן הארוך של תהליכי הגיור הרגילים שנמשכו שנה ולפעמים אף יותר, הוצע להקים בית דין מיוחד לגיור בו יכהנו רבנים הידועים כבעלי גישה מקילה בגיור, הרבנים ששמותיהם עלו היו: הרב אריה לוין, הרב יהודה צבי ברנדוויין והרב יצחק אביחצירא. (ספר ריח ניחוח עמוד 602).
