משה עוזב את הארמון כאיש צעיר ומגלה שבני עמו סובלים. הוא רואה איש מצרי מכה איש עברי והורג את המצרי. ביום המחרת הוא רואה שני יהודים נלחמים זה בזה. כאשר הוא מוכיח אותם (“רשע! למה תכה רעך?”) הם מלשינים עליו לשלטונות ומשה נאלץ לברוח למדיין. שם הוא מושיע את בנות יתרו, מתחתן עם אחת מהן, ציפורה והופך לרועה צאנו של חמיו.
בינתיים, מצבם של בני ישראל במצרים נעשה גרוע מיום ליום “ותעל שוועתם אל האלהים מן העבודה”.
בעת שרעה משה את צאן יתרו, הוא נתקל בסנה הבוער שבו מתגלה אליו השם ומורה לו ללכת אל פרעה ולדרוש ממנו: “שלח את עמי ויעבדוני”. משה מציין כי הוא “ערל שפתיים” – מגמגם וה’ ממנה את אהרן אחיו לדוברו. במצרים, משה ואהרון אוספים את זקני העם כדי לספר להם שהגיע זמן הגאולה.
העם מאמין להם, פרעה לעומת זאת, מסרב לשחרר אותם ואף מגביר את סבלם של ישראל. הוא מגדיל את העול על עבדיו היהודים ומצווה על מנהלי העבודה להפסיק לספק להם תבן לעשיית הלבנים. עתה עליהם גם ללכת לאסוף תבן בעצמם ולהספיק להפיק את אותה כמות לבנים. משה אינו יכול עוד לסבול את כאבם של בני עמו. הוא פונה לקב”ה ואומר: “מדוע הרעותה לעם הזה?” השם מבטיח שהגאולה קרובה “עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו”.
לאחר מכן מתגלה ה’ אל משה. כשהוא משתמש בארבע לשונות של גאולה הוא מבטיח להוציא את בני ישראל ממצרים, לשחרר אותם מעבדותם, לגאול אותם ולקחת אותם לו לעם הנבחר בהר סיני. לאחר מכן הוא יביא אותם אל הארץ המובטחת, אותה הבטיח לאבותינו למורשת עולם. מקלו של אהרון הופך לנחש ובולע את מטות הקסמים של חרטומי מצרים.
פרעה עדיין מסרב לתת ליהודים ללכת. משה מזהיר אותו שה’ ישמיד את מצרים. לבו של פרעה ממשיך להיות אטום. ה’ מתחיל לשלוח סדרת מכות על המצרים. כשהוא מתייסר בכל מכה, מבטיח פרעה לשחרר את בני ישראל, אך מיד ברגע שהמכה מסתיימת הוא מתכחש להבטחתו.
יציאת מצרים – מותם של בכורי מצרים שובר סוף-סוף את התנגדותו של פרעה, ולא רק שהוא מסכים אלא ממש מגרש את בני ישראל מארצו. אז הם עוזבים במהירות, לבצק שהכינו לדרך אין זמן לתפוח וכל המזון שהם לוקחים עימם הוא ללא שאור. לפני שהם עוזבים הם שואלים מהמצרים זהב, כסף ופריטי לבוש.
בני ישראל מצווים לחגוג בכל שנה את היום בו יצאו ממצרים, על-ידי הסרת כל חמץ ושאור מבתיהם ורכושם במשך שבעה ימים, אכילת מצה, וסיפור נס יציאת מצרים לבניהם ולבנותיהם.
זמן קצר לאחר שפרעה הרשה לבני ישראל לעזוב את מצרים, הוא רודף אחריהם כדי להכריחם לחזור.
העברים מוצאים עצמם לכודים בין צבאותיו של פרעה לבין הים הגדול. ה’ אומר למשה להרים את מקלו מעל המים, הים נבקע לשניים ומאפשר לבני ישראל לעבור בתוכו בבטחה ולאחר מכן נסגר מעל המצרים הרודפים אותם.
משה, בני ישראל, מרים הנביאה ונשי ישראל, שרים שיר הלל ותודה לה’.
