אנו נמצאים בפיתחו של חודש ניסן, חודש האביב, ומתכוננים לקראת חג הפסח. חז’’ל למדונו ששושלת אבות האומה- אברהם, יצחק ויעקב הם כנגד שלושת הרגלים, ואברהם שהוא עמוד החסד ואהבה הוא כנגד חג הפסח.
אברהם אבינו איש החסד מלמדנו שנתינה ועזרה לזולת גורמת לאיחוי השברים ולאיחוד הלבבות, ואכן אחת המצוות העיקריות שמסמלות את מהות החג היא מצוות ‘’קמחא דפיסחא’’- נתינת מצרכי החג לעניים, שאין ידם משגת למצות, יין ושאר צרכי החג. ונשאלת השאלה הכיצד נתינה גורמת לאהבה ואיחוד והרגשת קירבה?
בציווי התורה ‘’ואהבת לרעך כמוך’’ ישנו דגש על ה’’כמוך’’ וזאת מכיוון שבורא עולם, בוחן כליות ולב, יודע שהאדם אוהב יותר מכל (האנשים והיצורים בבריאה )את עצמו. לכן ציווה ואהבת לרעך ‘’כמוך’’.
כאשר אדם משקיע בפרויקט מסוים- כבניית בית. מתכנן ומשרטט, שוכר פועלים ואפילו עובד עמם אבן אבן לבנה לבנה, לא זז ולא סר, כל מחשבתו נתונה לבנין הבית, ולאחר הרבה זיעה ומאמץ, כשהבית עומד על תילו, ירגיש האדם תחושת סיפוק, אך יותר מזאת, בליבו ירגיש קירבה וקשר חזק לבית כיוון שהשקיע בו הרבה זמן, כסף ועמל, הבית הפך להיות חלק ממנו. אם יראה האדם חלון שבור בביתו ירגיש כאילו בבת עינו ירו חץ בנשמתו. וכאמור בתחילת הדברים, האדם אוהב יותר מכול את עצמו. כאשר חלק ממנו נמצא באותו חפץ שהגיעתו, הוא אוהבו ומייקרו כיוון שאוהב את עצמו – את אותו חלק מהויתו שנמצא שם.
ולכן הנתינה גורמת לאהבה. כאשר האדם נותן הוא יוצר כמין שגרירות של עצמו אצל האדם האחר וכיוון שאוהב את עצמו, וחלק ממנו נמצא בזולתו, נמצא שאוהב גם את זולתו. כתוב בנביא ‘’חבור עצבים אפרים הנח לו’’ ופירוש הפסוק כאשר עם ישראל מחובר ומאוחד (חבור) אפילו עובדים עבודה זרה (עצבים היא סוג עבודה זרה קדומה) בורא עולם מסייע בעדנו ואין אומה יכולה לשלוט בנו.
נמצנו למדים שבידינו הכוח ליצור עם מאוחד כמיקשה אחת, הכל בכוח החסד והנתינה. אם כל אחד ואחד מאיתנו יכבד את חבירו, יעזור לו ויסייע בעדו תיגדל האהבה והאחדות בעמנו.
