תראו איך הילד התחרמן על הסיפורים, אומר שמשון הדוחף, עוד רגע הוא נופל לנו פה בהתעלפות. אין דבר, צוחק מולכו, הוא תיכף יחזור הביתה, האמא תיתן לו לשתות משקה קרמבולונה והכל יעבור לו.
אבל תתפלאו – הילד תפס אומץ ובמקום ללכת להצגה יומית, הלך בכיוון של הבית של האלמנה.
וככה, כל יום, כשהאמא של יקוב הילד חושבת שהוא יושב בקולנוע או בקפה של היווני, או על המדרכה של ג’מילי, יושב הבנאדם מול ציפורה האלמנה, אוכל בעיניים הרטובות שלו את הגברת.
לקח לה שבועיים לאלמנה עד שנתנה לפרפר לרדת על הפרח ולטעום מהדבש.
אללה כרים! אמר לה יקוב הילד אחרי שקיבל בחזרה את האויר, זה אפילו יותר טוב מהקרמבולונה של האמא שלי!
ברבע לאחת עשרה הביט יקוב הילד בשעון שלו ואמר: היום אני לא הולך הביתה. אז לאן אתה הולך? שואלת אותו האלמנה. אני לא הולך, אומר יקוב הילד, אני נשאר פה.
תראה יא סוכר שלי, אומרת לו האלמנה, פה זה לא בית מלון שנשארים כמה שרוצים ואחר-כך לוקחים את המזוודה והולכים.
מי מדבר על ללכת? אומר יקוב הילד, מחזיק לאלמנה ביד ומביט לה ישר בעיניים, אני נשאר פה. נשאר תמיד.
טייב, אומרת לו האלמנה אחרי שתופסת בחזרה את האויר שלה, אני רוצה לשמוע אותך אומר את זה לאמא שלך.
נראה אותך גבר, תיקח את הטלפון. אולי שלוש שעות דיבר בטלפון עם האמא שלו. צעקה עליו, בכתה.
צעק עליה, בכה גם כן. אבל אין מה לדבר, נהיה גבר יקוב הילד. לא נשבר מהאמא שלו.
בסוף אפילו סגר את הטלפון בטריקה.
בשעה שתיים וחמישה בלילה הגיעה הניידת עם הסירנה. ומה שהיה אחר-כך אתם כבר יודעים.
אולי בשעה ארבע בבוקר צילצל הטלפון. ציפורה האלמנה מרימה ושומעת את הקול של האמא של יקוב הילד.
מה עם הילד שלי? שואלת האמא. ישן, אומרת האלמנה. מכוסה טוב הילד? שואלת האמא. מכוסה עלא-כייפאק, אומרת האלמנה.
שתה משהו לפני השינה? שואלת האמא. שתה, אומרת האלמנה.
מה שתה? שואלת האמא. שתה קצת תה עם נענע. יש לך נייר ועיפרון? יש לי נייר ועיפרון. אז תכתבי, אומרת האמא של יקוב הילד. אני כותבת, אומרת האלמנה.
אז תכתבי ככה, אומרת האמא של יקוב הילד: חצי כוס חלב של עז לבנה, שתי כפיות גדולות דבש, קצת קנמון, קצת אגוז מוסקאט, את כותבת? כותבת, כותבת, אומרת האלמנה.
להרתיח על אש קטנה ובסוף להוסיף רבע כוס עראק. לחכות שני רגעים ולהגיש.
מה זה? שואלת האלמנה. קרמבולונה, אומרת האמא של יקוב הילד, זה נגד מיקרובים של מחלות וגם כן עוזר להירדם בלי קשיים.
כתבת את זה? כתבתי, אומרת האלמנה.
בחיים שלי אני לא אדבר איתך אם לא תיתני לו את זה כל ערב לפני השינה, אומרת האמא של יקוב הילד, סגרנו עניין? סגרנו, מחייכת האלמנה ומסתובבת לראות אם הילד מכוסה טוב.
היו הפרפרים של יפו יושבים בחלונות שלהם, מביטים על הגג של האלמנה שרק לפני שבוע התחתנה עם יקוב הילד.
מביטים מהחלונות שלהם ורואים אותה יושבת בחלוק הקטן שלה עם השערות מסורקות על הצד, חותכת במיה.
מקלפת קישוא, שרה שירים שמחים בספניולית. היו מביטים, נאנחים מתוך העצמות שלהם ואומרים: אישה זה כמו פרח, תיתן לה השקאה בזמן, איזה צבעים יפים היא מקבלת.
