יעקב: שרה, מה אקנה לך ליום הולדתך החמישים? האם את רוצה שעון חדש של קרטייה?
שרה: לא, לא ממש.
יעקב: בואי ניסע לפריז!
שרה: לא, תודה.
יעקב: אולי נקנה סוף סוף את היאכטה שתמיד רצית…
שרה: לא, לא!
יעקב: אז אמרי לי בבקשה מה ישמח אותך!
שרה: להתגרש.
יעקב: אהממ.. לא חשבתי להוציא כל כך הרבה כסף.
שיעור הגירושין כיום הוא גבוה. אך עם הגידול ההדרגתי בשיעור הגירושין בכל עשור, מעולם לא היה קל יותר להצליח לשמור על הנישואין. היכן שהוא בתחילת נישואיי, המנטורית שלי אמרה לי באופן חד משמעי: "נישואין לא מיועדים לחלשים ומוגי הלב". להסתדר יחד הוא דבר הדורש הרבה מיקוד ונחישות.
אך מדוע שזה יהיה קשה כל כך? אם בורא העולם ברא גברים ונשים כדי שיתאימו אלו לאלו, האם לא היו הנישואין צריכים להיות מעבר חלק וטבעי? אם נועדנו להיות שותפים ביולוגיים, האם לא היה צריך להיות קל יותר לעבוד כצוות?
לפני חמש מאות שנה, חכם תלמוד ומיסטיקן יהודי התייחס ממש לשאלה זו. שמו היה רבי יהודה ליווא בן בצלאל, והוא מפורסם בכינוי המהר"ל. הוא נולד ב-1520 ושימש כרב העיר פראג במשך רוב חייו.
מה כבר מבין רב בן המאה ה-16 אודות נישואין מודרניים, המבוססים על שוויון ואינדיבידואליזם? יותר משהיינו חושבים. בפרשנותו המרתקת לתורה, בוחן המהר"ל פסוק בלתי רגיל בתחילת ספר בראשית: "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית ב, 18).
אחרי שברא את האדם, החליט אלוקים שהגיע הזמן לברוא אישה, ולפני שעשה כן, ביטא את הדינמיקה של יחסיהם: "עזר כנגדו". תיאור זה הוא צמד הפכים קלאסי. "עזר" פירושו עזרה, ואילו "כנגדו" פירושו התנגדות.
המהר"ל רואה במלים אלו הנחיה משמעותית מאוד ביחס לכוונת הנישואין. הוא כותב, כי אדם יכול להיות עזר להוריו, לדוגמא, אך אף פעם אסור לו להתייצב כנגדם. "אבל אישה", הוא ממשיך, "שהיא בעלת ערך שווה וחשיבות רבה לגבר, תעזור לו וגם תתנגד לו".
אולי היא יכולה לעזור לו בכך שתתנגד לו ותחלוק על עמדתו לפעמים. מחלוקות בנישואין יכולים להיות תרגיל אמיתי בענווה ובבשלות, ולאלצנו להתעלות מעל לסובייקטיביות שלנו. אם נקבל ברצון את אי הנוחות שבמחלוקת, נוכל לצאת ממנה ברווח גדול בהרבה מאשר אגו פצוע.
התלמוד מספר לנו על שני חכמים גדולים, רבי יוחנן וריש לקיש. הם היו ידידים קרובים ולמדו יחד (וגם היו גיסים). כאשר הלך ריש לקיש לעולמו, התאבל עליו רבי יוחנן כל כך עד כי לא ניתן היה לנחמו. בלי שותפו ללימודים הוא לא ראה טעם בחייו. תלמידיו של רבי יוחנן ביקשו לנחמו ושלחו אליו תלמיד חכם גדול בשם רבי אליעזר שילמד עמו. בכל פעם שהיה רבי יוחנן מביע דיעה בתלמוד, היה אומר לו רבי אליעזר "אכן, דבריך נכונים, שכן מצינו דיעה נוספת כמותך" וכך היה מביא ראיות רבות לדבריו.
אך רבי יוחנן לא התנחם כלל בביקורו. "כאשר הייתי לומד עם ריש לקיש, הוא לא היה מביא ראיות לדבריי אלא מקשה עליי 24 קושיות! ואילו אתה מחזק אותם!"
כאשר חולקים על דעותינו, אנו צומחים ומתפתחים.
המהר"ל מביא דרך נוספת להבנת המלים הללו:
כוחה של אישה, כך הוא אומר, הוא ההפך הגמור מן הגבר. כאשר שני כוחות מנוגדים מצטרפים לכדי כוח אחד, נוצר כוח חדש לחלוטין, כוח עוצמתי יותר משני הכוחות הנפרדים גם יחד. אם שוררים שלום ואחדות בין האנרגיה הגברית לזו הנשית, בני הזוג הם באמת בני מזל.
אין זה רק עניין של סובלנות ושל ענווה, אלא זה עניין של שימוש בשוני שבינינו כדי ליצור צוות רב-עוצמה.
בדמיוני אני רואה זאת כדינמיקת המשקל והדחף המשמשת ליירוט טילים. המלחמה בין הכוחות השונים דוחפת את הטיל אל מחוץ לאטמוספירה הראשונית שלו והוא יוצא למסלול חדש לחלוטין.
אז אולי זה בסדר להיות מנוגדים, ואפילו לחלוק זה על זה. אחרי הכל, האישה נבראה כדי להיות עזר כנגדו.
