דגל אש"ף אינו סתם פיסת בד צבועה אלא ביטוי של הרצון לחסל את מדינת ישראל. את הנורמליזציה שבהנפתו צריך לגדוע
דגל איננו רק פיסת בד עם צבעים, אלא הוא הרבה מעבר לכך: דגל מבטא זהות קולקטיבית, מביע שאיפה לאומית, מגדיר מי "אנחנו" ולכן גם מי "הם". דגל משמש קריאה למאבק ומסמל את הנכונות למאבק. הדגל שקט אבל קולו נשמע היטב על ידי כל מי שרואה אותו כי הוא נועד לשדר מסר של עוצמה, מלל של נחישות.
בהקשר הלאומי הדגל איננו בד תמים. כששתי קבוצות נאבקות על ארץ אחת, הדגלים המתנפנפים בידי כל אחד מהמחנות מסמנים את המטרה והיעד כמו גם את היריב והאויב ולכן, הנפת הדגל היא הכרזת מלחמה באמצעים ויזואליים, קריאת קרב ברורה וחדה.
כדי להוכיח את הדברים נתאר לעצמנו הפגנה במקום כלשהו באירופה והדגלים המונפים בה הם דגלי גרמניה הנאצית עם צלב קרס במרכזם. האם יעלה על דעתו של מישהו לשחרר את המפגינים נושאי הדגלים מהחשד הסביר שהם ממשיכי דרכו של היטלר? מה הסבירות שהם תומכים במדיניות "הפתרון הסופי" שלו? האם הם שואפים רק לסלק את היהודים מאירופה או שמא הם רוצים גם להעמיסם על רכבות בקר כדי לשלחם למחנות מוות?
מנגד, מי שמניף בגאון את דגל ישראל במרחב הציבורי משדר את המסר הברור והמפורש: "אני יהודי, ציוני וישראלי, שבתי לארץ אבותיי כדי לבנות ולהיבנות בה, להקים בה את ביתי הלאומי ולהגן על מדינתי ישראל בכל לבבי, בכל נפשי ובכל מאודי." מצעד הדגלים המתקיים מידי שנה בירושלים ביום ירושלים משדר את המסר הזה בדיוק, כמו שכל מי שתולה את דגל ישראל על מרפסת ביתו או על מכוניתו מסר זהה.
השאלה העומדת כיום בפני הציבוריות הישראלית היא איך להתייחס לדגל אש"ף, דגל הרשות הפלסטינית, שאת הנפתו ההמונית במרחב הציבורי בישראל אנחנו רואים כבר שנים רבות בהפגנות "יום הנכבה" ובאירועים ציבוריים לאורך כל השנה. הפגנה קבועה המושכת תשומת לב מיוחדת היא זו המתקיימת בשער אוניברסיטת תל אביב, והיא מתקיימת במקום זה ובזמן זה מזה שנים לא מעטות. השנה היא הייתה גדולה מבעבר ודגלי אש"ף שהתנוססו בה היו רבים מבשנים הקודמות.
כל מי שעיניו בראשו ושכל במוחו מבין שממערב לירדן יש מאבק בין שתי קבוצות, הישראלית-יהודית והפלסטינית-ערבית-אסלאמית. מאבק זה הוא "על כל הקופה": היהודים בישראל רואים בארץ ישראל את מולדת העם היהודי ובמדינת ישראל את הביטוי המדיני של התגשמות חלומו הקולקטיבי לשוב לארצו ולבנות בה את מדינתו העצמאית והריבונית, ואילו הפלסטינים-הערבים רואים בארץ – בכל הארץ – את אדמתם הלאומית הקולקטיבית.
העם היהודי בנה כאן מדינה לתפארת המהווה עבורו מקור לגאווה, במיוחד לאור נקודת ההתחלה הבעייתית שממנה החל את מסעו להתקבץ מארבע כנפות תבל אל ארץ אבותיו; להקים צבא, משטרה, קהילת מודיעין וכוחות ביטחון; להחיות את הלשון העברית; לבנות יישובים בכל רחבי הארץ, לסלק את המנטליות הגלותית הרכרוכית והאינדיווידואליסטית ולהחליפה במערך ביטחוני וכלכלי לאומי בוטח בעצמו ומאמין בצדקת דרכו.
יחד עם שאר סמלי המדינה; ההמנון – "נפש יהודי הומיה", הסמל – מנורת שבעת הקנים, הלשון העברית ועוד, דגל ישראל מבטא את השאיפות וההצלחות של העם היהודי ובהן ניצחון היהודים על כל אלו שהתנגדו להקמתה ולקיומה. לא לשווא נוהגים אויבי ישראל לבטא את שנאתם אליה באמצעות שריפת דגלה או רמיסתו.
מנגד, דגל אש"ף אינו סתם פיסת בד צבועה אלא ביטוי של הרצון לחסל את מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, גם אם הדבר כרוך בהרג המוני של יהודים שיתנגדו לחיסול מדינתם. דגל זה איננו סתם בד אלא קריאה למאבק, לקרב, למלחמה נגד מדינת הלאום של העם היהודי. השאלה העולה מאליה היא האם על ישראל להתיר להניף את דגל אש"ף במרחב הציבורי או לא.
דגל מוביל לטרור
מצד אחד קיימת הגישה הליברלית הגורסת שישראל היא דמוקרטיה ואחד מיסודות המשטר הדמוקרטי הוא זכות הבעת הדעה ללא הפרעה כל עוד אינה קריאה מידית לאלימות ולכן אין לאסור את הנפת דגל אש"ף במרחב הציבורי הישראלי כמו שאין לאסור גילויים אחרים של התנגדות לציונות. אפילו הכנסת, בית הנבחרים המבטא את ריבונות העם היהודי בארצו, יכולה להכיל מפלגות הקוראות לביטול האופי היהודי-ציוני של מדינת ישראל.
מצד שני, קיימת התחושה הכללית בקרב הרוב היהודי בישראל שמי שמניף את דגל אש"ף איננו שואף לשוויון זכויות במדינת הלאום של העם היהודי אלא שואף לחסל אותה ולהקים על חורבותיה מדינה מסוג אחר: פלסטינית, ערבית או אסלאמית. החמור יותר הוא שאפילו אם מניף דגל אש"ף הגיע למעמד מקצועי מכובד ולמצב כלכלי איתן, אין בכך כדי לעמעם את שאיפתו לחסל את מדינת הלאום של העם היהודי.
פסיקות בג"ץ לאורך כמעט שלושים שנה מעדיפות את הגישה הליברלית המתירה את הכול למעט קריאה מיידית לאלימות, ודוחקת לשוליים את תחושתם של רוב אזרחי ישראל היהודים כלפי הנפת דגל אש"ף, ופסיקות אלה חלחלו אל מוסדות השלטון ואכיפת החוק שאינם רואים את הסכנה שבהנפת דגל אש"ף במרחב הציבורי.
המצב שנוצר לאורך השנים הוא שהציבור היהודי בישראל אולץ לקבל את הנפת דגל אש"ף בישראל כדבר נורמלי, רגיל ומקובל, שמשמעותו למירב היא דרישת המיעוט הערבי לשוויון זכויות בין שני לאומים החיים במדינת ישראל. זו אשליה עצמית, שכן הנפת דגל אש"ף בישראל היא לא אחרת מאשר שאיפה לחסל את מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. הנורמליזציה שעבר דגל אש"ף היא בדיוק כמו הנורמליזציה שעברו פעולות הטרור נגד יהודים בארץ ישראל: הדגל מוביל לטרור, מעורר, מעודד, מזרז ודוחף אנשים לפגע ביהודים ולחסל אותם כמו גם את מדינתם.
לכן, אם העם היהודי חפץ חיים במדינת הלאום שלו, הוא חייב לשנות באופן יסודי את יחסו לדגל אש"ף, להגדירו כסממן עוין וכקריאה לאלימות, לאסור בחוק את הפצתו בכל דרך צורה ואופן, ממשי או דיגיטלי, ולהטיל ענשים על מי שיעבור על חוק זה. לדוגמה: מי שיניף על ביתו את הדגל ינותק ממים וחשמל ויבוטלו זכויותיו בביטוח הלאומי; סטודנט שיציב את הדגל בעמוד שלו בתקשורת החברתית יסולק מכל מוסד לימודים הזוכה לתקציבי מדינה; רשות מקומית שתארגן אירועים שבהם יונף דגל אש"ף יקוצצו תקציבי המדינה המוזרמים אליה; חבר כנסת ישראל שיופיע באירוע שבו יונפו דגלי אש"ף יושעה מחברותו בכנסת; הרשות הפלסטינית שדגלה הוא דגל אש"ף תוגדר כישות עוינת שאסור להעביר לה כספים ולשתף איתה פעולה בכל דבר ועניין.
המשימות הללו נראות קשות לביצוע, אבל אם הרוב היהודי לא יידע להגדיר את האויב ולנקוט נגדו את האמצעים הדרושים, אל לו להתלונן על כך שלקחו לו את המדינה. התיקון חייב להתחיל במקום שבו החל הקלקול: בבית המשפט העליון שרוח פסיקותיו האנטי יהודיות והאנטי ציוניות הפכה את המאבק נגד ישראל ואת סמלי המאבק הזה לעניין נורמלי ומקובל.
המזרח התיכון הוא אזור אלים מסוכן ומשברי, ומי שרוצה לשרוד באזור זה חייב להיות בעל חושים מחודדים כדי לזהות את אויביו ואת כוונותיהם עוד בהיותם רחוקים ממנו. מי שאיננו רואה את הסכנה או מתעלם ממנה, היא תחדור אל תוכו ותחסל אותו מבפנים.
העם היהודי שקיווה אלפיים שנים לשוב לארצו ולהקים בה את ביתו הלאומי במחיר אדיר של דם, יזע ודמעות, חייב לפקוח את עיניו כדי לראות את האויב, להבין את סמליו ואת הסכנה שבדגלו המבטא היטב את שאיפותיו, מטרותיו ויעדיו, ולהילחם בדגל האויב לפני שמניפיו יחסלו אותו ואת מדינתו.
