מרים, האחות המסורה אשר התייצבה לשמור על אחיה הקטן משה, נענשה בגינו 81 שנה אחר כך, בצרעת. על מה נענשה בעונש כה קשה?
אף אחד לא גילה לה את הסוד, אך היא עמדה ליד ציפורה אשת משה כאשר אמרו למשה "אלדד ומידד מתנבאים מחנה". ציפורה הגיבה לעצמה : אוי לנשותיהם של אלו, מעתה יפרשו מהם הבעלים הנביאים, כמו שמשה גרש אותי מאז מתן תורה. טענה מרים לאחיה אהרון: מדוע גרש משה את אשתו, הרי גם אנו נביאים, גם עמנו ה' מדבר ולמרות זאת נשארנו נשואים!
אך כאשר התגלה אליהם ה' באופן פתאומי, בהיותם טמאים, קלטו האחים את טעותם, אך זה היה מאוחר מדי. טענת ה' אליהם הייתה "מדוע לא יראתם לדבר בעבדי – במשה?" משה רבינו, עבד ה', הוא נאמן ביתו של האלוקים. האומנם אתם חושבים שהוא עשה משהו שלא כרצון ה'? או שמא אני לא יודע מה הוא עושה?
אלוקים מדקדק עם צדיקים "כחוט השערה" והערכה לא נכונה של משה רבנו והשוואתו לשאר הנביאים, הביאה את מרים להיות מצורעת, המושהית מחוץ למחנה שבעה ימים.
סיום הסיפור הוא ש"העם לא נסע עד היאסף מרים". רק לאחר שבעה ימים העם נסע קדימה לכיוון ארץ הקודש. מדוע לא נסע העם? האמת היא, שהעם לא נוסע לבד , צריך שהענן יתרומם וה' ייתן את ההוראה לזוז. על כך עונה רש"י: זה הכבוד חלק לה המקום! (הקדש ברוך הוא), זה לא שהעם לא נסע כי מרים היא אדם חשוב. הקדוש ברוך הוא בעצמו, המתין לה שבעה ימים. ומדוע?
מבאר רש"י : מידה כנגד מידה! כמו שהיא התייצבה ושמרה על משה כאשר שמו אותו ביאור, לאחר מכן דאגה למצוא את האמא שתניק את בנה – משה, כך גם ה' המתין לה עד שהיא תיאסף אל המחנה.
אם נחשוב לרגע, האם יעלה על הדעת להשאיר אותה במדבר, והעם יתקדם קדימה? הרי זו סכנת נפשות! זה לא כבוד שה' חלק לה, אלא פשוט פיקוח נפש. אז מהי באמת כוונת רש"י?
מבאר הרבי באחת משיחותיו: דין המצורע הוא רק כאשר יש שלוש מחנות: כהנים לויים וישראלים. עם פירוק המשכן ותחילת המסע, אין דין של שלוש מחנות, והמצורע/ת יכולה להצטרף למסע ובלבד שלא תטמא את בני ישראל. כך שבמקרה זה , לא נשקפה סכנת חיים למרים. אבל, למרות שהיא יכולה להצטרף, היא לא תוכל להפסיק להיות מצורעת עד שייגמרו שבעת הימים שהיא מחוץ למחנה. אם כן יהיה עליה לחכות עד שיוקם המחנה מחדש, והיא תהיה מחוצה לו למשך שבעה ימים ואז תוכל להיטהר.
כדי שהיא לא תצטרך להמתין זמן רב מדי, חלק לה המקום (הקב"ה) כבוד, שהענן לא התרומם עד שהיא נטהרה. אמנם בפסוק כתוב "והעם לא נסע" ,שמזה נשמע שהעם רצו לחכות לה. אך כמו כל המסעות שהיו ברצון ה' ולא לפי רצון העם, סביר שגם מסע זה היה כך. אלא , שגם רצונו זה של העם, היה בגלל שמלמעלה עוררו את העם לחכות למרים הנביאה.
מכאן נוכל ללמוד על כל אדם , גם אדם הנמצא במצב הקשה ביותר – מצורע, מובדל מעם ישראל ומשולח מחוץ למחנה, גם אותו יעורר הקב"ה מלמעלה, לשוב בתשובה עד שהוא ישוב אל המחנה ויטהר.
סיכום פרשת בהעלותך:
המנורה, עבודת המשכן, פסח שני וחטא מרים
פרשת בהעלותך ממשיכה לספר את סיפור מסע בני-ישראל במדבר. היא כוללת מצוות שונות הקשורות לעבודת המשכן, לצד שני מאורעות עצובים שאירעו במהלך הנדודים במדבר. הנה סיכום הפרשה:
הדלקת המנורה
משה מוסר לאהרון הכהן מאת האלוקים את הפרטים השונים הכרוכים בהדלקת המנורה שעמדה במשכן ואהרון מקיים את ההוראות כלשונן.
הכנת הלויים לעבודה במשכן
כהכנה לעבודתם במשכן על הלויים לעבור הליך מיוחד. עליהם לגלח את שערותיהם ולכבס את בגדיהם, ולאחר שיזו עליהם מ'מי החטאת' (הנעשים משריפת הפרה האדומה עליה נקרא בפרשת חוקת) הם יביאו עמם אל המשכן שני פרים כקורבנות עולה וחטאת.
בני-ישראל ישעינו את ידיהם עליהם, אהרון ומשה יניפו אותם כלפי מעלה ורק אז הם יוכלו להתחיל לעבוד במשכן.
ההליך המיוחד מתבצע והלויים מתחילים לשרת במשכן. רק לויים בין הגילאים 30 ו-50 נחשבו ככשירים לעבודת המשכן.
חוגגים פסח במדבר
שנה לאחר יציאתם ממצרים, מצווה האלוקים על בני-ישראל להקריב שוב את קורבן הפסח בדיוק כפי שעשו זאת שנה קודם לכן לפני יציאתם ממצרים ובני-ישראל מקריבים את הפסח כדת וכדין.
קבוצה של אנשים שהייתה טמאה ולא יכלה להקריב את קורבן הפסח התלוננה לפני משה: "למה ניגרע? גם אנו רוצים להקריב את קורבן הפסח ומדוע לא נוכל לעשות זאת?" משה מעביר את תלונתם לאלוקים שבתגובה מעניק לבני-ישראל מצוה חדשה: מצוות פסח שני. פסח שני, אותו חוגגים שלושים יום לאחר הפסח הראשון, מהווה הזדמנות לאלו שלא יכלו לקיים את הפסח הראשון לעשות את החג. כמעט כל הדינים הכרוכים באכילת קורבן הפסח הראשון חלים גם באכילת קורבן הפסח השני.
מסעות בני - ישראל במדבר
על המשכן שרר דרך קבע ענן ששימש לבני-ישראל כמורה דרך. כאשר הענן היה מתרומם מעל המשכן היו בני-ישראל יודעים כי הגיעה העת להמשיך בנדודים במדבר; כאשר הענן היה נח הם היו יודעים כי עליהם לחנות. לעתים הם היו חונים במקום אחד במשך ימים ספורים בלבד, ולפעמים כמה שנים. "על פי ה' יסעו, ועל פי ה' יחנו".
חצוצרות הכסף
בורא העולם מצווה את משה רבינו להכין שתי חצוצרות כסף. בחצוצרות אלו ישתמשו כדי לקבץ את הנשיאים או את העם אל פתח אוהל מועד, בעת מלחמה כדי לעורר את רחמיו של האלוקים, ובעת הקרבת הקורבנות בשבתות, בחגים ובמועדים.
המסע הראשון עם המשכן
התורה מתארת את המסע הראשון שנערך עם המשכן כאשר היהודים צועדים לדגליהם. המסע החל בכ' באייר בשנה השניה ליציאתם ממצרים כשארון הברית (ארון מיוחד בו הונחו שברי הלוחות הראשונות) נוסע בראש המחנה.
יתרו, חותן משה שהצטרף אליהם קודם לכן, מבקש לשוב לארצו. משה מנסה לשכנע אותו להישאר עמם והוא מבטיח להיטיב עמו.
"ויהי בנסוע הארון ויאמר משה: קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך!" וכאשר הארון היה נח במקומו היה אומר משה: "שובה ה' רבבות אלפי ישראל!".
העם מתלונן
הרשעים שבעם החלו להתלונן על בורא העולם ועל משה וכעונש פורצת אש בקצה המחנה ההורגת בהם. העם מבקש ממשה להתפלל לאלוקים והאש כבית.
אך נראה כי הלקח עדיין לא נלמד. האספסוף, קבוצת הגרים שהצטרפו לבני-ישראל ביציאה ממצרים, שוב מתלוננים. "מי יאכילנו בשר?" הם טוענים. "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הקישואים ואת האבטיחים, את החציר ואת הבצלים ואת השומים. ועתה? נפשנו יבשה, אנו יכולים לאכול רק מן". הייתה זו תלונה חצופה שכן ל'מן' היה טעם מיוחד במינו.
האלוקים קוצף על תלונות בני-ישראל, וגם משה מתלונן לפניו: "מדוע הטלת עלי את הנהגת העם הזה? האנוכי הריתי את העם או ילדתי אותו? כיצד אוכל לספק להם בשר? לא אוכל לבדי לשאת בעול ההנהגה."
בתשובה לדברי משה משיב לו האלוקים: א) אסוף שבעים איש מזקני ישראל עליהם אשרה מרוחך והם יסייעו לך בהנהגת העם. ב) במשך חודש ימים אאכיל את בני ישראל בשר עד שהוא יצא להם מהאף.
כדברי האלוקים, משה אוסף שבעים זקנים מחוץ לאוהל מועד ואלוקים משרה עליהם מרוחו של משה. שני זקנים שלא ראו את עצמם ראויים לנבואה נשארו במחנה אך גם שם שרתה עליהם הרוח והם התנבאו. יהושע בן נון משרת משה ביקש ממשה לכלוא אותם כעונש על נבואתם, אך משה הגיב "מי יתן עם ה' כולם נביאים", הלוואי ואלוקים יאציל מרוחו על כל עם ישראל.
לאחר-מכן אלוקים ממטיר על המחנה שלוים. העם ממהר לאסוף את העופות כדי לאכול מהם ובאמצע אכילתם הורג בהם האלוקים כעונש על תלונתם. את המקום ההוא מכנים בני-ישראל בשם "קברות התאוה".
חטא מרים
מרים פותחת בשיחה עם אהרן על העובדה שמאז התגלה האלוקים למשה פרש משה מחיי זוגיות עם אשתו. "האם רק איתו דיבר האלוקים" הם תמהים. "הלא הוא מדבר גם עמנו!"
"והאיש משה" אומרת התורה, "ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה".
אלוקים נגלה אליהם לפתע ומשיב על תמיהתם. "בשונה משאר הנביאים, אני מדבר עם משה פה אל פה. ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי, במשה?"
כעונש על דבריה לוקה מרים בצרעת. אחיה משה מתפלל עליה לאלוקים שירפא אותה, והבורא משיב כי הצרעת תימשך שבעה ימים במהלכה היא תשהה מחוץ למחנה. העם מחכה למרים שבעה ימים וכשהיא מבריאה הם ממשיכים בנדודיהם במדבר.
מרים, האחות המסורה אשר התייצבה לשמור על אחיה הקטן משה, נענשה בגינו 81 שנה אחר כך, בצרעת. על מה נענשה בעונש כה קשה?
אף אחד לא גילה לה את הסוד, אך היא עמדה ליד ציפורה אשת משה כאשר אמרו למשה "אלדד ומידד מתנבאים מחנה". ציפורה הגיבה לעצמה : אוי לנשותיהם של אלו, מעתה יפרשו מהם הבעלים הנביאים, כמו שמשה גרש אותי מאז מתן תורה. טענה מרים לאחיה אהרון: מדוע גרש משה את אשתו, הרי גם אנו נביאים, גם עמנו ה' מדבר ולמרות זאת נשארנו נשואים!
אך כאשר התגלה אליהם ה' באופן פתאומי, בהיותם טמאים, קלטו האחים את טעותם, אך זה היה מאוחר מדי. טענת ה' אליהם הייתה "מדוע לא יראתם לדבר בעבדי – במשה?" משה רבינו, עבד ה', הוא נאמן ביתו של האלוקים. האומנם אתם חושבים שהוא עשה משהו שלא כרצון ה'? או שמא אני לא יודע מה הוא עושה?
אלוקים מדקדק עם צדיקים "כחוט השערה" והערכה לא נכונה של משה רבנו והשוואתו לשאר הנביאים, הביאה את מרים להיות מצורעת, המושהית מחוץ למחנה שבעה ימים.
סיום הסיפור הוא ש"העם לא נסע עד היאסף מרים". רק לאחר שבעה ימים העם נסע קדימה לכיוון ארץ הקודש. מדוע לא נסע העם? האמת היא, שהעם לא נוסע לבד , צריך שהענן יתרומם וה' ייתן את ההוראה לזוז. על כך עונה רש"י: זה הכבוד חלק לה המקום! (הקדש ברוך הוא), זה לא שהעם לא נסע כי מרים היא אדם חשוב. הקדוש ברוך הוא בעצמו, המתין לה שבעה ימים. ומדוע?
מבאר רש"י : מידה כנגד מידה! כמו שהיא התייצבה ושמרה על משה כאשר שמו אותו ביאור, לאחר מכן דאגה למצוא את האמא שתניק את בנה – משה, כך גם ה' המתין לה עד שהיא תיאסף אל המחנה.
אם נחשוב לרגע, האם יעלה על הדעת להשאיר אותה במדבר, והעם יתקדם קדימה? הרי זו סכנת נפשות! זה לא כבוד שה' חלק לה, אלא פשוט פיקוח נפש. אז מהי באמת כוונת רש"י?
מבאר הרבי באחת משיחותיו: דין המצורע הוא רק כאשר יש שלוש מחנות: כהנים לויים וישראלים. עם פירוק המשכן ותחילת המסע, אין דין של שלוש מחנות, והמצורע/ת יכולה להצטרף למסע ובלבד שלא תטמא את בני ישראל. כך שבמקרה זה , לא נשקפה סכנת חיים למרים. אבל, למרות שהיא יכולה להצטרף, היא לא תוכל להפסיק להיות מצורעת עד שייגמרו שבעת הימים שהיא מחוץ למחנה. אם כן יהיה עליה לחכות עד שיוקם המחנה מחדש, והיא תהיה מחוצה לו למשך שבעה ימים ואז תוכל להיטהר.
כדי שהיא לא תצטרך להמתין זמן רב מדי, חלק לה המקום (הקב"ה) כבוד, שהענן לא התרומם עד שהיא נטהרה. אמנם בפסוק כתוב "והעם לא נסע" ,שמזה נשמע שהעם רצו לחכות לה. אך כמו כל המסעות שהיו ברצון ה' ולא לפי רצון העם, סביר שגם מסע זה היה כך. אלא , שגם רצונו זה של העם, היה בגלל שמלמעלה עוררו את העם לחכות למרים הנביאה.
מכאן נוכל ללמוד על כל אדם , גם אדם הנמצא במצב הקשה ביותר – מצורע, מובדל מעם ישראל ומשולח מחוץ למחנה, גם אותו יעורר הקב"ה מלמעלה, לשוב בתשובה עד שהוא ישוב אל המחנה ויטהר.
