בבית משפט ישראלי הוא היה מורשע

נניח שקבוצת אנשים נעצרים ע"י המשטרה בחשד לרצח, נחקרים שבועות ארוכים במרתפי המשטרה החשאית תוך עינויים קשים ומתעקשים על חפותם. במהלך המשפט ולאחר שמיעת העדויות קם הנאשם הראשי ולאחר שקיבל את רשות הדיבור מודה באשמה ומשחזר באזני השופטים את מעשה הרצח. האם יש סיכוי לנאשם זה לצאת זכאי בדינו?

במאי 1882 נעלמה נערה נוצריה בשם אסתר שוימושי (Solymosi Eszter) שעבדה כמשרתת בבתי יהודים בעיירה טיסא-אסלר (Tiszaeszlár) שבמזרח הונגריה. השלטונות והכנסיה הנוצרית עשו הכל כדי לטפול על הקהילה היהודית הקטנה שבמקום אשמת רצח "לצרכים פולחניים". חמישה עשר יהודים נעצרו, עמדו בחקירות ובעינויים קשים שבועות ארוכים והכחישו כל קשר לרצח שלא היה ולא נברא.

הכנסיה חטפה את שני בניו של שמש הקהילה, יוסף שארף, והשתילה בפיו של הבכור, מוריץ (אז בן 14) עדות שקר לפיה ראה כביכול דרך חור המנעול של בית הכנסת כיצד הנאשם הראשי שחט את הנערה וכיצד טפטף דמה לכלי קיבול שהחזיק יהודי אחר. כשהעיר הנאשם הראשי, שוחט בקי ומנוסה, שכששוחטים בעל חיים בצווארו הדם אינו מטפטף אלא פורץ בעוצמה רבה, חזר הנער על הדקלום ששמו הכמרים בפיו והתעלם מההערה. משראה הנאשם שכלתה הרעה קם מול השופטים, הודה באשמה ותיאר בפניהם כיצד התנפל על הנערה ברחוב, גרר אותה לבית הכנסת ושחטה שם. הסנגור המופלא, חסיד אומות העולם ד"ר קארוי אטווש (Eötvös Károly), סיפר שחש באנטישמיות הארסית של השופטים. מה עוד צריך כדי להרשיע?

אלא שהשופטים האנטישמים בבית המשפט המחוזי בנירג'האזה (Nyíregyháza) בהונגריה של סוף המאה ה-19 לא היו השופטים הנאורים של ישראל 2015. הם דרשו ראיות והוכחות. בו במקום קבעו שהודאת הנאשם אינה סבירה ודחו אותה מכל וכל. לאחר שנעתרו לבקשת הסנגור ובקרו בבית הכנסת, קבעו שגם עדות הנער שקרית בעליל מאחר וכלל לא היה חור מנעול בדלת בית הכנסת, וגם אילו היה, לא ניתן היה לראות דרכו את הפינה שבה לדבריו התבצע המעשה. בינתיים גם נמשתה גופת הנערה מהנהר והוכח שכלל לא נשחטה, אלא הטביעה עצמה בנהר לאחר שהרתה לפוחז הונגרי שברח במקום לשאתה לאשה. התביעה בשיתוף הכנסיה עינו כמה דייגים כדי שיעידו שקבלו גופה גנובה מידי יהודים, הלבישוה בבגדי הנעדרת והשליכוה לנהר כדי לחפות על הפשע. לאחר שנתיים של משפט מתיש ומיגע זוכו כל הנאשמים מכל אשמה וערעור המדינה לבית המשפט העליון בבודפשט, נדחה.

גילוי נאות: "הנאשם הראשי" שהוזכר לעיל הוא ר' שלמה שורץ זצ"ל, סבא-רבא שלי. נזכרתי במשפט ההוא בעת שהאזנתי בשבוע שעבר למסיבת העיתונאים שכינסו עורכי הדין של העצורים החשודים ב"פרשה בטחונית חמורה" שלפי פרסומים שונים קשורה להצתת בית משפחת דוואבשה בכפר דומא. הסנגורים טענו שמרשיהם (חלקם, לפי כמה פרסומים, קטינים), עברו עינויים בלתי חוקיים ובלתי אנושיים הכוללים (נוסף על מניעת מפגש עם עו"ד), מניעת שינה, מזון, מים ויציאה לשירותים וכו'. הפרשן המשפטי של "קול ישראל", משה נגבי, הסביר שאם טענות הסנגורים נכונות הדבר חמור מאוד, מחייב חקירה וכו', אולם אמצעים פסולים אינם שוללים את קבילות הראיות שהושגו באמצעותם.

למרבה הצער נגבי צודק. להבדיל מהונגריה האנטישמית של המאה ה-19, בישראל הנאורה של המאה ה-21 נחשבת הודאת נאשם ל"מלכת הראיות". מעולם לא זכה נאשם בישראל ב"משפט זוטא". גם כשהצליחו סנגורים לשכנע בית משפט ישראלי שהודאת הנאשם נגבתה בעינויים ובאמצעים פסולים (משימה קשה כקריעת ים סוף), הדרישה לפסילתה נדחתה תמיד. ברי שאילו היה משפט טיסא-אסלר נשמע בפני בית משפט ישראלי, ר' שלמה ושאר הנאשמים היו מורשעים ב"רצח פולחני".

אינני מאמין ששופט ישראלי היה מוכן לבזבז "זמן שיפוטי יקר" כדי לתת להגנה הזדמנות נאותה להוכיח שאדם חולני וכחוש כר' שלמה בשום פנים לא היה יכול לגרור נערה שרירית וחסונה לאורך הרחוב עד בית הכנסת, (מן הסתם היה קובע שמישהו עזר לו, גם אם אין כל עדות לכך, אז מה?), בוודאי שבית משפט ישראלי לא היה מטריח עצמו לביקור בזירת הפשע כדי להתרשם מאמינות עדותו של הנער (טוב, אולי הוא לא ראה מחור המנעול אלא מארובת הגג, ואם אין ארובה אז אולי מהחלון, או שנשמתו רחפה בחלל, מה זה חשוב?).

בית המשפט ישראלי גם לא היה מבזבז זמן לדיון במציאת הגופה, ובזיהויה (מן הסתם היה גם נוזף קשות בפתולוגים ש"העזו" לכפור בגרסת הפרקליטות המייצגת, כידוע, את "עמדת המדינה"), ובוודאי שלא היה מוכן לדון באפשרות שהנערה התאבדה כיון שהדבר "מבזה את זכר המנוחה" (אגב, טענה שהעלתה התביעה ההונגרית, ונדחתה). הרי הנאשם הודה מיוזמתו ועל פי בקשתו ותיאר את הרצח בפרוטרוט בבית המשפט. אז מה הסנגור מבלבל את המוח?

לאחר שדחו מכל וכל את הודאתו של ר' שלמה, שאלוהו השופטים מה ראה לשטות זו? ר' שלמה השיב שאחרי שנוכח שהתביעה והכנסייה מוכנות לכל פשע כדי לפברק ראיות חשב שיציל את שאר הנאשמים אם ייטול את האשמה על עצמו. אכן, סברו הכל שדחיית ההודאה נועדה לאפשר את הרשעת כל הנאשמים, אלא שלמרבה ההפתעה המשפט הסתיים בזיכוי טוטאלי.

השופטים ההונגרים היו, כאמור לעיל, אנטישמים, אבל הם גם היו שופטים, והבינו שהרשעה צריך לבסס על עדויות וראיות אמינות ולא על הודאות שווא ועדויות שקר, וכי מטרתו של ההליך המשפטי אינה סיפוק המון נבער ותאב דם אלא עשית צדק ובירור האמת. מה חבל שאת מה שהבינו שופטים אנטישמים במחוז נידח באימפריה האוסטרו-הונגרית של המאה ה-19 מסרבים להבין שופטי בתי המשפט בישראל הנאורה של המאה ה-21.