השנה אמנם איננה שנת שמיטה ועד לשמיטה הבאה יש עוד כמה חודשים, אך, לא חסר מה ללמוד מכך גם בשנה זו. אחת ממצוות השמיטה היא: שמיטת כספים! אדם שהלווה לחברו סכום כסף, בסיום שנת השמיטה החוב בטל, ואסור לגבות אותו. מי שעדיין רוצה להחזיר את החוב, יאמר לו המלווה: משמט אני - אני מקיים מצוות שנת שמיטה והחוב שלך שמוט, כלומר, החוב אבד ואתה פטור מלהחזירו. אם רצה הלווה בכל אופן להחזיר את החוב, "רוח חכמים נוחה הימנו"!
הביטוי הזה "רוח חכמים נוחה הימנו", נמצא בעוד שני מקומות.
אדם שלוה מגר שבניו התגיירו יחד איתו. אם נפטר הגר, לא יחזיר לבניו! ואם החזיר לבנים , רוח חכמים נוחה הימנו.
כל המיטלטלין נקנים במשיכה. כל עוד הם לא נמשכו, או נעשה בהם קניין אחר, רק הובטח שייקנו אותם, אין חובה למבטיח לקנות אותם. בכל אופן אמרו חכמינו :כל המקיים את דברו –"רוח חכמים נוחה הימנו". – אדם שהבטיח שיקנה חפץ, אם האדם מקיים את דיבורו וקונה אותו, רוח חכמים נוחה הימנו.
מכיוון שביטוי זה, מופיע בשלשת פעמים אלו, כנראה שישנו קשר בין אלו המקרים שבהם רוח חכמים נוחה. באחת משיחותיו מסביר הרבי את הקשר בין שלושת המקרים ומדוע באמת רוח חכמים נוחה הימנו.
אדם שלוה והגיעה שנת השמיטה. מצד הלווה , הוא הרי לוה, נהנה, וחייב את הכסף. באם לא יחזיר את מלוא ההלואה, ישנו חשש מלא, שבפעם הבאה לא ירצו לתת לו. הוא אמנם פטור כי ישנה הוראה מלמעלה - לא לגבות, אך למען האמת משתלם לו להחזיר. המלוה , ברור שהוא צריך את הכסף, מצידו זהו הפסד מוחלט. נכון ישנה מצווה, אך הרגשתו היא שפלוני לא החזיר לי. גם ההלוואה עצמה, שייכת בעצם למלוה אלא שישנה הוראה מלמעלה לא להחזיר. לכן מובן מדוע המחזיר, (למרות שאמרו לו "אני מוותר על החוב") רוח חכמים נוחה הימנו.
במקרה של הגר. הייתה פה הלוואה גמורה, הלווה בודאי קיבל ונהנה מהכסף ועליו להחזירו, הכסף עצמו הוא הלוואה שצריך להחזירה. אלא, שאין למי להחזיר כיוון שהמלוה מת, ומצד ההלכה בנים שהתגיירו אין להם כל קשר לאביהם. כך ש"הלכתית אין למי להחזיר". אף על פי כן, המחזיר לבניו, כיוון שהם הכי קרובים למלווה ברגשותיהם, ואי החזרת החוב עלולה לגרום להם לחזור לדתם הקודמת, אומרים חכמינו: רוח חכמים נוחה הימנו.
כל המקיים את דברו. במקרה זה לא היה פה שום קניין הלכתי בין המוכר לקונה, רק הדיבורים גרמו שנראה שהם יהיו שייכים לקונה. למרות זאת, היות וזה יכול לגרום השפעה טובה באם הקונה יקיים את דבריו רוח חכמים נוחה הימנו.
ההורה מכאן ברורה לכולנו. נכון ששורת הדין היא המחייבת, ובכל המקרים האלו אין לבית הדין אפשרות להכריח לשלם או לקנות את החפץ. אך, באו חכמינו ונתנו לנו את הקו שצריך להוביל אותנו בחיים :"רוח חכמים נוחה הימנו". אם מהמעשה שהאדם יעשה יכולה לצאת טובה לאחד מהצדדים, הנהגה של לפנים משורת הדין תביא לאדם עצמו טובה. וכאשר אנו נקיים את דברנו , יקיים הקדוש ב"ה גם את דברו "דבר ה' – זה הקץ" גאולה האמיתית והשלימה עוד ברגעים אלו ממש.
כאשר בני ישראל ייכנסו לארץ המובטחת יהיה עליהם לציין שני שנים מיוחדות: שמיטה ויובל. השנה השביעית מכונה שמיטה, ואילו לאחר 7 מחזורים של שבע שנים יש לציין את השנה ה-50 כשנת היובל.
גם בשנת השמיטה וגם בשנת היובל אין לחרוש, לזרוע או לקצור את יבול הארץ. בשנים אלה היבול יהיה מופקר לכל.
"וכי תאמרו: מה נאכל בשנה השביעית?" שואל בורא העולם ומשיב בעצמו: אתן ברכה מיוחדת בארץ, כך שמיבול שנה אחת (השנה השישית) תתפרנסו שלוש שנים: השנה השישית, השביעית והשנה השמינית עד שתוכלו לקצור מן היבול החדש.
שנת היובל
את שנת היובל מציינים באמצעות תקיעה בשופר ביום הכיפורים. שנת היובל מסמלת שחרור: כל העבדים משתחררים ושבים לביתם, וכל השדות שנמכרו חוזרים לבעלים הראשון. לפיכך, כאשר אדם מוכר שדה עליו לחשב כמה שנים יחלפו עד ליובל ולדרוש סכום הגון.
בתים שנמכרו: אם הבית נמצא בעיר מוקפת חומה, ניתנת למוכר הזדמנות בת שנה לרכוש את הבית שוב מדי הקונה. לאחר השנה הוא לא יכול לרכוש שוב את הבית, וגם ביובל הבית יישאר ביד הקונה. בית שנמצא בעיר שאינה מוקפת חומה, המוכר זכאי לשוב ולרכוש אותו בכל עת. במידה והוא לא עשה זאת הבית ישוב אליו ביובל – חינם אין כסף.
דיני אדם שירד מנכסיו
מצווה לסייע לאדם שירד מנכסיו, לסייע לו למצוא עבודה ולהלוות לו כספים בעת הצורך. אין להלוות בריבית.
כאשר יהודי הגיע למצב כספי נואש כל כך ומכר את עצמו לעבד בבית יהודי, על האדון להתייחס אליו כשכיר ולהעניק לו יחס נאות. הוא ישתחרר לאחר שש שנים או בשנת היובל – המוקדם מביניהם. לעומת זאת, ניתן לרכוש עבד נוכרי לעולם ואף להעביר אותו בירושה לבני האדון.
יש לעשות כל מאמץ כדי לפדות אדם שמכר את עצמו לגוי כעבד. גם אם הוא לא נפדה קודם לכן, כאשר מגיעה שנת היובל הוא יוצא לחופשי, "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, אני ה' אלוקיכם."
שוב מצווה האלוקים על איסור עבודת אלילים, מצוות שמירת השבת ושמירת קדושת המקדש.
