לא צריך לחכות לאדר ופורים בכדי לדעת שכל אחד מאיתנו מחזיק בבית שלו מלאי מפוצץ במסכות
כשאתה מגיע לבוס שלך, אתה תיקח את מסכת ה'נופת-צופים-לשרותך-אדוני'. בבית, עם האישה והילדים, בדרך כלל תשקיע פחות ותזרוק על עצמך את מסכת ה'אבא-חזר-מותש-מהעבודה-בחייאת-תניחו-לי'. כשאתה נפגש עם ההורים שלך, אתה אוהב להריח בכל פעם מחדש את מסכת ה'אמא-אפשר-עוד-טיפה-צומי-לילד-הקטן-שבתוכי'.
מעבר למסכות האישיות, יש גם מסכות כלליות. אוניברסליות. אחד המוסדות הידועים בעולם הנוהג לספק מסכות כאלו הוא בית הספר:
בתור מוסד מוכר ומכובד, בית הספר יודע בדיוק איזה מסכה הוא דורש מהתלמידים שלו.
האורך קבוע מראש. הצבעים. המרקם. בכדי לגוון, מציע בית הספר כמה וכמה סוגי מסכות:
יש את המסכה ההומנית. יש את המסכה הראלית. יש את מסכת האלו שצריכים קצת עזרה בלסדר אותה כך שתשב להם טוב על הפנים. אבל למרות הכול, יש כאלו, שמה לעשות, מסכות לא באים להם טוב. הם מתעקשים משום מה, ללכת עם הפרצוף הטבעי והאמיתי שלהם. בגלל שכל הסביבה שלהם עוטה מסכות והם היחידים שהולכים טבעי, הם מעוררים המון רעש וקשה להישאר אדישים למראה להתנהגות שלהם.
הבעיה מתחילה מכך, שלפעמים אין ברירה, וגם התלמידים האלו, שאוהבים את המראה שלהם כמו שהוא, נטול מסכות, חייבים לפי החוק לענוד אחת משלהם.
אז הם מגיעים למחסן המסכות, מסתכלים על כולן. מודדים אחת אחת ומחפשים משהו מתאים. בסוף, הם רואים בתחתית המחסן איזו מסכה חדשה יחסית, שמבטיחה 'נוחות מרבית ובכלל לא לוחצת'. מסיכה בקצב שלך. הם נעמדים מול המראה ומתחילים לענוד אותה. יצא לי להכיר מישהו כזה, שבשום אופן לא רצה לחבוש מסיכה עד שהיה חייב.
תמיד בבית הספר אנשי המסכות הסתכלו עליו מוזר אבל זה לא הפריע לו, כי הנער הזה ממש אהב את הפנים שלו.
בוקר אחד בפורים, חיפשתי את הנער הזה אבל התברר לי שגם הוא נאלץ לחבוש מסיכה. כמובן ששאלו אותו אם הוא רוצה ללכת על המסכה ההומנית או הראלית או מהסוג שיושב טוב על הפנים.
נער אחד חבוש מסכה, סיפר לי שהנער ניסה להתחמק ואמר להם ש'"המסכה של הפנים שלו דווקא יושבת עליו יופי והוא ממש אוהב אותה", אבל ה'הם", שם, לא צחקו. רק דחפו לו את המסכה.
ניסיתי בכל זאת לאתר את הנער מבין מאות הנערים שחבשו את המסכות, אבל לא הצלחתי. כולם נראו לי אותו הדבר.
עד שבשיעור נתקלתי בנער שכל הזמן ניסה להסיר את המסכה שלו. לא הבנתי מה נסגר ולמה הוא לא יכול להיות כמו כולנו.
גם המסכה שלי לוחצת אז לכן אני אוריד אותה? העניין שההתעסקות התמידית שלו עם המסכות עשתה רעש בכיתה וכל המסכות הופנו אליו.
נאלצתי להתרות בו:
"תקשיב אדון נער תלמיד. עוד פעם אתה מנסה להוריד את המסכות שלך ולהיות שונה ואני מוציא אותך החוצה מהכיתה".
הוא הבין את המסר, עזב את המסכה והמשיך ללמוד. כמו כולם.
אולם בזמן שכל שאר המסכות עשו את המטלות שהמסכה שלי הטילה עליהן, שמתי לב שמידי פעם, הוא הסתכל שאני לא מסתכל ומתחת לשולחן הסיר את המסכה שלו ושוב חשף את הפרצוף האמיתי שלו. הסתכלתי עליו:
הוא כתב משהו בהתלהבות. עיניו מרוכזות. כל כולו חי ונושם את הכתיבה שלו. מעולם לא ראיתי אותו כל כך מרוכז ומלא בתשוקה לבצע משהו.
החלטתי לשתוק ולא להפציר בו בתקיפות לשוב ולחבוש את המסכה. בהפסקה הסתכלתי על מה שעשה:
זה היה דף עם צורות גאומטריות מורכבות ומרהיבות שהתמזגו לצורה אחת הגדולה מסך חלקיה. למרות שהתלמיד הזה היה מתקשה מאוד בשיעורי חשבון, נדהמתי מהרמה ומהמורכבות של ה'יצירה' שלו.
אח"כ ביקשתי ממנו את הדף. כל איש חינוך שראה את רמת הגימור התלהב ולא האמין שהוא נכתב בידי תלמיד ולא בידי אומן מקצוען.
בשיעור הבא כבר הייתי חייב לדרוש ממנו שוב פעם להחזיר את המסכה שלו ולהיות כמונו. כמו כולם.
רק זה מה שחסר לי: שעוד מסכות ילמדו מהמסכה הזו.
הוא חבש בחוסר חשק את המסכה שלו. בפעילות הבאה שהבאתי לו, כמו לשאר המסכות עודדתי אותו וביקשתי ממנו שיעשה אותה באותה התלהבות כמו שעשה את היצירה המושלמת שלו אבל הוא רק הנהנן לי מבעד למסכה ונדמה לי שראיתי שם עצב גדול ודמעה אחת שהצליחה לזלוג בין הדפנות המרובעים שלה.
