צער רב בלבי לנוכח תפיסת עולם הנחזית בעיני 'ילדותית', במקרה הטוב, אך בעצם הרת-אסון אמוני הרבה מעבר לשאלת 'קדושת' יום העצמאות
במדור זה אינני נוהג להתפלמס עם השקפתם של אישים בודדים, חשובים ככל שיהיו. הפעם – כאשר יום העצמאות אחר כתלנו – יצאתי מגדרי לנוכח מסכת תמוהה שנפרסה מפי ראש ישיבה נכבד, הרב שמואל טל מ’תורת החיים’, אשר איבד את אמונתו הציונית-דתית המקובלת. בתקשורת התפרסמה מסה מקיפה ששטח הרש”ט סביב החלטתו לבטל את יום-העצמאות (באמירת הלל ובכלל) וגימודו ליום רגיל.
מאידך, “ביום-ירושלים אנו מודים לה’ הודאה עצומה על נסיו ונפלאותיו וחוגגים יום שלם את אתחלתא דגאולה”. ה’חזרה בשאלה’ ממשמעתו הגאולתית של יום העצמאות הבשילה בעת גירוש גוש קטיף ועקירת ישיבת ‘תורת החיים’ מנוה דקלים; “נוכחתי לראות איך המדינה גייסה את כל מערכותיה – הממשלה, המשטרה, השב”כ, הצבא, מערכת המשפט, התקשורת – והכל כדי לפעול נגד עבדי ה'”. באירוע זה נפקחו עיניו “שהמלכות הזו מיוסדת על בסיס שיש בו ניגוד מובנה ומובהק למלכות ה'”.
לדבריו “לא היה בכל תולדות ישראל אף צורר שהצליח לגרום למאות אלפי יהודים לעזוב את דתם כמו שהצליחו ראש הממשלה הראשון וחבר מרעיו. לא היו אף פעם אימפריות של כפירה וטומאה בישראל כדמותן של האוניברסיטאות והתקשורת הממלכתית בישראל שמפיצות כ”כ הרבה כפירה וטומאה בחסות ומכח המדינה…”; ומחרוזת מימראות נוספות על זו הדרך.
השקפה ‘כפירתית’
צער רב בלבי לנוכח תפיסת עולם זו של הרש”ט הנחזית בעיני ‘ילדותית’, במקרה הטוב, אך בעצם הרת-אסון אמוני הרבה מעבר לשאלת ‘קדושת’ יום העצמאות. ואפרש שיחתי; ה’ילדותיות’ קשורה ב’ברוגז’ כלפי הקב”ה, ובמחיקת ההודאה ל’הורה’ על נשיאת “האומן את היונק” כ’עונש’ על התנהגות עכשווית של ההורה. הרעפת הטוב עד כה שוב איננה ראויה לברכה גם לא לשעבר. נניח ל’ילדותיות’ ונפנה לעיקר;
ממתי אנחנו מכתיבים לרבונו-של-עולם את מהלכיו, וכשאינם רצויים בעינינו – שוברים את הכלים? תקומת המדינה היא סממן גאולתי גם אליבא דרש”ט, ובכנפיה קובצו ריבואי-רבואות של גלויות, ניטעה התיישבות שהפריחה שממות ארצנו, ירושלים נבנית ומתרחבת. ובעיקר, ‘מלכות השמד’ נלחמת בחירוף נפש, ובהצלחה בחסדי הקב”ה, מול שבעים זאבי ערב. למשנת הרש”ט פג תוקפה של ה’אתחלתא בקיץ תשס”ה (2005), בגירוש “המרושע והמכוער, עם צביעות ושקרים, עם שחיתות ואיומים, תוך אכזריות וחוסר אנושיות בסיסית”.
האם פג תוקפה של יציאת מצרים עם גלותנו מארצנו, מפני חטאינו ובגזירת הקב”ה? וכי לא נפסקה הלכה כבן זומא במשנה במסכת ברכות פ”א (שנקבעה גם בהגדה-של-פסח) ש”מזכירין יציאת מצרים גם בלילות”, וכל בעלי דרש וחסידות והגות מרמזים בה שגם בעת הגלות לא פג תוקפה של הגאולה גם בטרם הגענו “לימות המשיח”? והערה נפלאה נוספת; הורדוס הרשע, משסף חכמי ישראל וחובב תרבות רומית, כשבנה את ביהמ”ק “היו יורדין גשמים [רק] בלילה [ולא ביום]… וידעו שמלאכת שמים בידיהם” (תענית כג,א). הרב קוק (אגרות ג,תתעא) מוצא כאן רמז לבנין הארץ והקודש (דוקא) ע”י מרשיעי ברית…
אמירות פלקטיות
אבל התרעומת העיקרית עדין לפני; לראות במדינת ישראל שלטון צורר ה’מעביר על דת’ “כפי שלא היה בתולדות ישראל”, כלשונו, זה עיוות עובדתי נוראי, כפיות טובה ובעיטה בכל ריבוי התורה בחסות המדינה; אלו ‘משקפיים שחורות’ המסננות כל קרן אורה; זו פנקסנות כלפי הקב”ה; זה נוגד את חז”ל שקבעו “מפני מה זכה עמרי למלכות? שהוסיף כרך אחד בארץ ישראל” (את שומרון, עיר החטאים! סנהדרין קב,ב). האמירות ה’חרדיות’ שרבי המדינה חרתו על דגלם ‘גזירות שמד’ ו’העברה על דת’ – אלו מליצות פשקוויליות המתעלמות מכל מה שהיה מתרחש אלמלא קמה מדינת ישראל. בצרפת, למשל, קיים אחוז התבוללות מבהיל בקרב יהודי צפון אפריקה שנקלטו שם. מיליון ורבע עולי חבר העמים היו נטמעים ואובדים באוקראינה, רוסיה והמסתעף אלמלא עלייתם לישראל.
ומה שייכותו של ‘גוש קטיף’ להפגת אמונת ה’אתחלתא’ ולשלטון “כופרים מרשיעי ברית”? גם דעת עקומה לא תטען שמטרת העקירה היתה “לפעול נגד עבדי ה'”, כלשון רש”ט. פשע ‘קטיף’ הוא לאומי, ומדיני ובטחוני ולא במחוזות דת ישראל.
סוף דבר, ילך כל אחד בשם אלקיו, ואנחנו “נרננה בישועתך ובשם אלקינו נדגול” (תהלים כ,ו), ונניף דגלים, גם אם טרם זכינו להמשך הפסוק: “ימלא ה’ כל משאלותיך”.