גברים מלאכתם נעשית בידי אחרים. מה יקרה אם נתחלף והם יאכילו, ישכיבו ויסדרו, ואנחנו נשב ללמוד תורה?
לא פעם ביקשתי מבעלי להחליף תפקידים. “מה דעתך שאני אלמד משהו בזמן שאתה מכין להם ארוחת ערב?”
פעם ניסינו להתחלף. ישבתי לא בנחת בחדר הלימוד שלו וקראתי ‘צאינה וראינה’ ביידיש כדי להרוויח גם לימוד פרשה וגם חיזוק שפה.
ולמה לא ישבתי בנחת? מכיוון שכל רגע הוא הציץ פנימה ושאל: “את רצינית עם הביצים? מה? כל יום את מכינה להם לפי הזמנה?!”, “מה הסיפור עם השוקו? למה לא קנקן גדול לכולם?”, “בטוחה שילדים חייבים ירקות כל ערב?”, “למה לא אמרת לי לשים להם סינרים, עכשיו צריך להחליף להם חולצות!”, “יש מצב שאת עוזרת לי רגע פה?!”. צאינה וראינה איך קמתי לסדר אחריו את הבלגן.
כך נגוז גם החלום שלי להתחלף איתו ולו רק לשבת אחת.
אם הייתי יכולה רק יום שישי אחד לשבת בנחת בחדר הלימוד שלי ולקרוא שניים מקרא ואחד תרגום במשך כמעט שעה.
מעט אחר כך לשכב לנוח, ללכת להטביל איזה כוס שבעלי מתעקש לשתות בה דווקא השבת, לפגוש בדרך חברה ולשוחח איתה איזו שעה, ללכת לקנות לו פרחים בשביל שלום בית, ולאחר שעה של התלבטויות לבחור פרח אחד מטעמי תקציב.
אחר כך לחזור הביתה, לנזוף בילדים שיעזרו לאבא, לעזור לאבא בעצמי, לשים נניח את המיחם ולרצות לחבר את הפלטה אלא שאי אפשר, יש עוד כמה סירים שמתבשלים להם וחלות בתנור ושקע אחד באזור, לסדר נרות, ללבוש בגדי שבת ולצאת אל בית הכנסת כשהבית עוד הפוך תוך קריאה: “עישרתם? ערבתם? הדליקו את הנר!”
לחזור מבית הכנסת אל בית מצוחצח ומסודר, שולחן השבת ערוך וכולם נעמדים לכבוד המלאכים המלווים אותי, לקדש ולהתיישב בנחת עד אחרי ברכת המזון. מבטיחה לשיר.
להגיד תודה יפה אחרי הסעודה, וכאות מחווה אני אפנה את הצלחת שלי אל הכיור ואכנס אל חדרי ללמוד משהו קל, אולי לקרוא סיפורי צדיקים, אולי מדרשים, או אולי את עיתון השבת.
בבוקר אקום אל הבית השקט, אמצא את נעלי השבת שלי בתוך הבלגן השורר על הרצפה, אציץ לבדוק אם בעלי הכין עוגה מעניינת השבת, כדי לדעת אם משתלם לחזור מוקדם מבית הכנסת או שכדאי להישאר שם לקידוש.
אפרד בחיוך מהכלים בכיור ומשאריות הסלטים בלפתניות החד פעמיות ואצא אל האוויר הקריר והנעים של הבוקר, לא לפני שאקח את שקית הזבל החצי ריקה. לא! לא אטרח לאסוף את הזבל מהשיש ומשולחן השבת ומהשולחן במטבח.
אחזור אחרי התפילה ואחרי הקידוש כשבכיסי רוגאלע אחד יבש לבעלי והתנצלות שלא נשאר פירור מהקוגל, הוא היה בטעם אגדי. בחיים לא יֵצא לו כזה קוגל וכמה שהוא ישתדל, לא יצליח לו כי הסירים הגדולים עושים את ההבדל.
בעלי ייעלב ויגיד שזו כמות השמן-מכונות שיכולה להרוג עדר פילים, זה מה שנותן הטעם בקוגל, ואני לא אשים לב שהוא נעלב.
מכיוון שהבית עוד לא ממש מסודר, רק המטבח, אני אכנס לחדרי לנמנם קשות עד שיקראו לי שהכול מוכן ואני יכולה לבוא ולעשות להם קידוש.
כשיעירו אותי, אקום אל בית מסודר, שולחן ערוך וסלטים טריים שעומדים בגאון על השולחן, ואעשה ברוב טובי קידוש לקהל שמתעלף מרעב.
לאחר נטילת הידיים, אשב בנחת עד לאחר ברכת המזון.
אחרי הסעודה אלך לקיים מצוות שינה בשבת תענוג כמאמר הווארט: מי שאוכל חמין חייב מיטה.
כשאקום, אלמד מעט עם הילדים על מנת שאוכל למלא את השאלון להורים, זה שמדי שבוע בוחן אותנו אם אנחנו משקיעים בילדים או מבזבזים את כל השבת בשינה.
שוב חצי שקית זבל, ולטיול מקומי.
שוב אחזור לבית מסודר ושולחן ערוך, או שאולי אהיה מהנשים האלה הנשארות בבית הכנסת לסעודה שלישית עם החברות. חוץ ממתכונים, נחליף רשמים על הכול והביתה אחזור אחרי שהכול כבר נקי ומסודר, מבהיק ומצוחצח ואם חלילה לא, אקח שוב חצי שקית זבל, אמלמל התנצלות בסגנון “כשם שאני… כשם שאני…” ואצא ללחוץ ידיים לחברות שהבעלים שלהן טרם סיימו להכין את הבית לבואן.
“אמרתי לך שצריך להתעכב עוד מעט בבית הכנסת!” תנזוף בי חברה, ונקבע חברותא מיד לאחר ההבדלה. “אבל מיד! שלא ניתקע עם המקלחות וההשכבות!” היא תזכיר לי.
ברור לי שזה מה שהיה קורה אילו הייתה האפשרות להתחלף. אני רק תוהה אם אז הגאולה הייתה ניתנת ביד הגברים.מאחורי צחוקו וחיוכו של האיש הטוב הזה.