״בכל שנה מחדש, כשמגיע יום הזיכרון הכאב שלי גדל, ועמו גדל גם הפחד שלי מפני השכחה", אומרת לי צביה (62), שהתייתמה מאביה במלחמת סיני (מבצע "קדש"). "הדמות של אבי נעלמת ממני עם השנים".
היא זוכרת תמונות מהרגע שמפקד החטיבה בה שירת אביה דפק על דלת ביתם והודיע על נפילת אביה. זוכרת היכן שיחקה באותו רגע, זוכרת את אימה במטבח לשה בצק לחלה, זוכרת בכי חרישי ממלא את הבית, הדלתות נפתחות ונסגרות, שכנים וחברים נכנסים, היא מביטה בכולם, לא מבינה שאת אביה היא לא תראה יותר, אלא רק בתמונות. בראשה מהדהדות המילים: "זאת מלחמה. אבא נהרג".
וכך השנים חולפות, צביה נישאה בארצות הברית, יש ילדים, גם נכד בדרך, היא עובדת, עסוקה בביתה. לא עובר יום שהיא לא נזכרת באביה, ולו למספר שניות. כבר הרבה שנים אינה גרה בישראל, נמנעת מלבוא לארץ ביום האזכרה לאביה, וגם לא באה ביום הזיכרון הממלכתי: ״האבל שלי הוא פרטי, ולא של כל הציבור״.
צביה הגיעה אליי בגלל תחושת מועקה ובכי שלא נפסק לאחר שבנה הצעיר עזב את הבית ועבר לגור בקולג' בו הוא התחיל ללמוד. "כשאת בוכה מה זה מזכיר לך?", אני שואלת אותה נוכח האפשרות כי תגובתה נורמלית אך קיצונית. והרי היא מאוד תמכה ביציאתו של בנה ללימודים אבל בו זמנית העובדה שהיא נשארה לבד בביתה הגדול העלתה בה בחזרה את התמונות שהיא זכרה כילדה שמודיעים לה "אבא נהרג".
זיגמונד פרויד במאמרו המפורסם ״אבל ומלנכוליה״ מציין כי אדם בתהליך האבל מוותר על האובייקט המת וזאת על מנת לשחרר אנרגיה שנחוצה לו עצמו עבור התחזוקה והמשך של החיים שלו. לעומתו פרופ' שמשון רובין מאוניברסיטת חיפה מציע מודל דו מסלולי.
במסלול אחד האדם מפנה אנרגיה להמשך החיים בעבודה, במשפחה, בחברה וכו', ובמסלול השני נמשך הקשר עם המת ונעשים ניסיונות של האדם למצוא משמעות למוות דרך פעולות הנצחה, התנדבות וכו.
במהלך השיחות החלה צביה להבין כי העזיבה של בנה את הבית החזיר אותה לתחושת היתמות שלה מאביה והפרידה ממנו שנכפתה עליה. אנחנו מבררות ביחד מה ההבדלים בין שתי הפרידות: פרידה סופית מאביה מול פרידה מבנה. הפרידה מבנה הדרגתית, היא התכוננה לה, גידלה אותו להיות אדם עצמאי ואכן המעבר לקולג הוא חלק מהתהליך. המפגשים עוזרים לה לקבל את השינוי ולהחזיר לעצמה את תחושת הבטחון בעצמה. צביה מעלה פחדים וחששות שמא במהלך הזמן דמות הבן הלומד בקולג מרוחק תתעמם אחרי עזיבתו, כמו דמות אביה. היא שואלת: ״ האם הזמן ירפא את פצעיי? האם הכאב יפחת?״ ואנחנו מחפשות ביחד תשובה עבורה.
המשורר אבא קובנר אומר: ״זה עניין חולף, חודש-חודשיים לכל היותר הפצעים יגלידו, הכול ירפא, למעט מה שלא יהיה עוד …״.
אור אסרף , שנהרג ברעידת האדמה בנאפל כתב על חבריו שנהרגו במבצע צוק איתן: ״קיימים פצעים שהזמן אינו מרפא, אבל הזמן מכווץ אותם לגודל שמאפשר לחיות איתם״.
ד״ר נטע פלג-אורן, בעלת רישיון מקצועי בישראל ובפלורידה כפסיכותרפיסטית (Ph.D, LCSW), היפנותרפיסטית קלינית מוסמכת, בעלת קליניקה פרטית ב Aventura.
חברת סגל (התנדבות) בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת מיאמי. פירסמה מאמרים בנושאים פסיכולוגיים וחברתיים בכתבי עת מדעים.
ד״ר נטע עוזרת לפונים אליה להתמודד עם קשיים מנטליים וחברתיים סביב: חרדה, דיכאון, הפרעת אכילה, התמכרות לסמים אלכוהול סיגריות, שליטה בכעסים, מחלות פיזיות, שכול, מציאת ״אני האישי״, הגירה, הורות לילדים בוגרים, ומערכת יחסים זוגית. ד״ר נטע מטפלת אינדבידואלית (אחד על אחד), מטפלת זוגית ומומחית בהנחית קבוצות. בנוסף, פסיכותרפיסטית מורשת של משרד הביטחון.
משפחות המוכרות על ידי משרד הביטחון מוזמנות לפנות ולקבל פרטים לגבי הליכי הפניה וטיפול.
לקריאה נוספת פנו לאתר www.netapelegoren.com או לטלפון 786.877.0919
לפונים מובטחת סודיות מקצועית!!
המאמרים בטור מבוססים על סיפורים מן החיים בשינוי שם ופרטים. כל קשר בין הדמויות וההתרחשויות המתוארות במאמרים לבין המציאות הינו מקרי לחלוטין.