אהבה, תבלינים, חברים וחלומות

מישהו עכשיו שאל אותי איך אני חוגגת את יום האהבה, לא יודעת, לאחרונה, לאפה שווארמה עם טחינה ועמבה, הרבה חריף וצ'יפס בצד – גורמים לי לפרפרים בבטן, אז שיהיה.

דברתי מקודם עם רחלי חברה שלי, חפרנו על ענייני אהבה, זוגיות, חברות, ואז שאלתי אותה: 'רחלי, מה אני יותר, גבר או אישה?' ורחלי, בדייקנות המופלאה הזאת שלה רק הסכימה שאני גם וגם, 'כל עוד את בוחרת איך לפעול בכל סיטואציה ולא נופלת למנהגים חברתיים או מוסכמות אז הכל בסדר, זו בדיוק המהות של חופש, לבחור איך להתנהג, לא לתת לחיים לבחור בשבילך…'

לפני כמה דקות סיימתי איתה את השיחה, אמרה שהיא הולכת ללמוד למבחן ואם בא לי לספר לה משהו כיפי לפני שמנתקות. איכשהו, הדבר הראשון שקפץ לי לראש זה לספר לה מה הכנתי לארוחת בוקר (אין לכם מושג עד כמה אתם מפסידים שאתם לא שותפים שלי לדירה, וסליחה על חוסר הענווה, אבל באמת, חביתה עם נתחי בטטות מבושלות לצד סלט קצוץ עם פטה וקרוטונים, תבלעו את הרוק), רק לאחר מכן הבנתי שזה שבחרתי לספר לה סיפור הקשור באוכל מתוך ידיעה שזה יעשה לה כיף, כי אוכל, הרי, זו אהבה ששתינו חולקות, רק מראה עד כמה אני מכירה אותה, ואיזה כיף זו חברות כזאת. רחלי, את החיים.

חבר טוב שלי, מני, טס להודו לפני כמה ימים.

בזמנו, עלה רעיון כי נעשה את הטיול הזה ביחד אבל בגלל אילוצים של לוחות זמנים (איך זה נשמע רציני, נכון? טוב, נו, בסדר, זה לוחות זמנים וכסף, סאמק, יקר לחיות בניו-יורק), הוא נסע לבד, ואפילו שאני פה והוא שם זה מרגיש רגוע, קרוב, מחבק.

עכשיו רגע, אתם מכירים את האנשים האלה שנכנסים אליכם לחיים ואתם יודעים כבר מהרגע הראשון שהם יעשו שם בלגן וששום דבר כבר לא יהיה אותו הדבר? אז מני.

כל מי שמכיר אותי יודע שאפילו פיצה אני אוכלת עם סכין ומזלג, ככה, שריטה כזאת, ואם יש סיבה אחת אשר עבורה הייתי נוסעת להודו עכשיו זו היפטרות מההרגל הזה ולמידה עצמית של אכילת אוכל הודי, מתובלן, חריף, חם – בידיים.

מני היה מלמד אותי להתפשר, אני הייתי מלמדת אותו להתעקש, עם עצמו ואיתי.

התקופה האחרונה בחיי היא אחת מהתקופות הכי יפות וקשות שאי-פעם ידעתי, שזה קצת כמו לאכול אוכל טעים אבל חריף במיוחד; זה מאתגר, זה שונה, כל דבר קטן גורם לך לאושר אינסופי וחסר פרופורציה, ומנגד, את שברירית ופגיעה ומלאה בהגנות.

ימי אהבה מעולם לא היו הקטע שלי, אף פעם לא הייתי הטיפוס הרומנטי הקלאסי.

אבל הבוקר, כשאני חוגגת 5 חודשים למסע שלי, אני מבינה שהשתניתי –

סדרי העדיפויות השתנו, אנשים באו והלכו, החלומות מתחילים לקבל צורה, אז הכל טוב.

רומנטיקה אזלה מהמלאי –

אהבה, תבלינים, חברים וחלומות – יש לי בכמויות, מישהו רוצה לטעום?

שרית אשואל, כותבת ומפיקת אירועים ותוכן, מאמינה שאת רוב בעיות העולם
אפשר לפתור בעזרת כנות ומילים יפות. לא חשוב הסדר.

sarit.ashual@gmail.com
https://www.facebook.com/sarit.ashual.7

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לעולם אל תפסיד, הרשם לניוזלטר שלנו

כתבות אחרונות

בחירת העורך

תיהיה בקשר איתנו

הכתובת שלנו:

 

2851 SW 58 Manor

Fort Lauderdale FL 33312

954.592.5151