גורלות
“ונתן אהרן על שני השעירים גורלות. גורל אחד לה’ וגורל אחד לעזאזל” (ויקרא טז,ח). כתב בעל הטורים על הפסוק הנ”ל וז”ל: “גורל ב’ במשורה, וגורל אחד לעזאזל, וגורל לבוזזנו (ישעיהו יז,יד). דהיינו, המן שנאמר בו (אסתר ג,ו) “ויבז בעיניו”, והפיל גורלות על ישראל ואמר לו הקב”ה איננו שווה לך כבר הפלתי גורלות ונפל חבלי בישראל מכל שבעים אומות”.
לכאורה, דברי בעל הטורים במה שקישר בין גורל השעירים וגורל המן, מתבססים על דרשת דיוקים לשוניים דקים בלבד. מטרת המאמר – להראות שבעל-הטורים הצביע על קשר ענייני ומהותי עמוק בין שתי הפרשיות. “הפיל פור הוא הגורל לפני המן וכו'” (אסתר ג,ז). עיין באבן-עזרא שמילת פור זאת מילה פרסית ופירושה גורל. שואלים חכמי ישראל מספר שאלות על הפסוק הנ”ל.
א. מה כפילות הלשון הזאת פור הוא הגורל, והרי זו אותה מילה לפי האבן-עזרא?
ב. במה שנאמר במגילת אסתר (ט,כו) “על כן קראו לימים האלה פורים על-שם הפור” וכו’, מדוע החג נקרא דווקא על-שם התרגום הפרסי של המילה?
ג.מדוע שם חג הפורים הוא בלשון רבים, והרי נקרא על-שם הפור היחיד?
ד. צריך להבין מה המרכזיות של הפור שעל שמו נקרא החג. וכי אין אירועים מרכזיים יותר במגילה שעל-שמם היה ראוי להיקרא החג?
וביאור העניין הוא: על הפסוק (אסתר ד,ז) “ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו”, אומר ילקוט שמעוני: “ברמז היו משיבים זה לזה (מרדכי ואסתר), שיאמר לה (התך לאסתר), עמד אחד מגזע עמלק על ישראל, שאין “קרהו” (לשון מקרה) אלא עמלק, שנאמר ‘אשר קרך בדרך’ (דברים כה)”.
נמצאנו למדים מדברי המדרש אלו, שמהותו של עמלק – כפירה בהשגחה, ואמונה שהעולם מתנהל בצורה מקרית ולא מבוקרת. ולכן בוחר המן תאריך להשמדת ישראל על-ידי גורל, כי אין לך לכאורה דבר מקרי יותר מאשר הטלת גורל. אך מצד האמת מצינו בתורתנו הקדושה שדווקא על-ידי גורלות מתגלית השגחה מיוחדת. וכפי שמצינו שהארץ התחלקה ע”י גורלות בצורה נסית, כפי המבואר במפרשים. וכן מצינו גורלות בבית-המקדש – מקום המיוחד לגילוי שכינה. וזה מה שרומזת לנו המגילה במילים “פור הוא הגורל”: בעיני המן זה היה “פור”. המילה הלועזית מלמדת על היחס הלא יהודי לנושא של גורל, הוה אומר מקרה.
אך באמת זה היה “הגורל” – מילה בלשון הקודש קושרת את המושג גורל לגורל של נחלת הארץ שכולו השגחה, ולגורל במקדש. המן לתומו חשב שהוא מפיל “פור”, אך באמת זה היה “גורל”. ולפי זה נוכל להסביר מדוע החג נקרא על-שם הטלת הפור. כי כל מגמתה של מגילת אסתר – ללמדך שבתוך עולם מקרי ולא מושגח לכאורה, ישנה השגחה ויד ה’ מכַוֶונת. ובהשגחה על הגורלות הדבר בא לידי ביטוי בצורה חדה ביותר, כי כלפי חוץ הגורל נראה כדבר מקרי לגמרי. וגם מוסבר לפי זה מדוע החג נקרא פורים בלשון רבים. משום שהיו שם שני גורלות – פור של עמלק כלפי חוץ, וגורל של ישראל בפנימיות ובהסתר.
ולפי הנ”ל מבוארים דברי בעל-הטורים. הקב”ה אומר להמן “איננו שווה לך” – אין ערך לגורל שלך, הגורל שלך שַווא ודמיון. כי מצד האמת יש כאן גורל אחר, אמיתי. מה שלפי גורלך להשמיד ולהרוג, מצד האמת זו סיבה לחיות ולהתקיים. ולא בכדי הרמז על גורלו של המן בא בפסוק הנ”ל בישעיהו. הבה נתבונן בפירוש הפסוק.
“לעת ערב והנה בלהה בטרם בוקר איננו זה חלק שוסינו וגורל בוזזינו”. המלבי”ם כתב בפירוש הפסוק: כמו פחד ובהלה שיש בחשכת הלילה, ומסתלקת עם אור היום (בטרם הבוקר איננו). כך אויבי ישראל (שוסינו ובוזזינו) נעלמים מהמציאות. זאת-אומרת, כל המציאות של אויבי ישראל היא מציאות דמיונית בבחינת “פור” בהתאם לראיית המן היא, וממילא ע”י שמתגלה הדמיון במציאות ה”פור”, מתגלה הגורל – השגחה והכוונה אלוקית בכל דבר.
סיכום פרשת אחרי: מה עושים ביום כיפור
אחרי מיתת שני בני אהרון שאירעה בשל כניסתם לקודש הקודשים ללא רשות, מצווה האלוקים למשה כי אהרון ייכנס לקודש הקודשים רק פעם בשנה: ביום הכיפורים. בהזדמנות זו הוא מוסר לו את ההלכות המיוחדות הקשורות ליום זה.
היום הקדוש בשנה
מדי שנה ביום הכיפורים יצומו בני ישראל ולא יעשו כל מלאכה. ביום זה יכפר עליהם האלוקים מכל חטאיהם בשנה שחלפה.
לקודש הקודשים ייכנס הכוהן הגדול כשהוא לבוש בבגדים לבנים (בשונה מבגדי הזהב הרגילים אותם הוא לובש במשך השנה) ויקטיר שם קטורת.
הוא יביא פר לחטאת (ככפרה עליו ועל בני משפחתו); איל לעולה; שני שעירים עליהם הוא עורך הגרלה: האחד משמש ככפרה על חטאי בני ישראל ונהרג על-ידי שליח מיוחד המוביל אותו למדבר (“לעזאזל”), והשני מוקרב על המזבח. מדם הקורבנות השונים הוא יזה על פרוכת קודש הקודשים ועל קרנות המזבח.
אסור להקריב מחוץ למשכן או לאכול דם
הקרבת קורבנות לבורא העולם מותרת רק באוהל מועד ואדם שיעלה קורבן מחוצה לו ייכרת מקרב בני ישראל. כמו-כן, אסור לאכול דם “כי נפש הבשר בדם היא”. האוכל דם ייענש אף הוא וייכרת מקרב העם. כאשר שוחטים חיה או עוף, יש לכסות את דמם בעפר.
איסורי העריות
“כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו” מזהיר בורא העולמים את בני ישראל, ו”כמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו, ובחוקותיהם לא תלכו”.
הפרשה מפרטת את קרובי המשפחה השונים אותם אסור לשאת או לקיים יחסי אישות עמם, לצד האיסור לקיים יחסי אישות עם אישה נידה, משכב זכר או בהמה.
“אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגויים אשר אני משלח מפניכם ותטמא הארץ; ואפקוד עונה עליה, ותקיא הארץ את יושביה”. אם בני ישראל ייזהרו לשמור איסורים אלו, הארץ לא תקיא אותם כפי שהקיאה את יושבי הארץ הקודמים.
