פרשת משפטים - זוהי האקסיומה?
השבוע אנחנו בתוך ה”סנדביץ”, בשבוע שעבר קראנו אודות מתן תורה, בסוף הפרשה אנו שוב קוראים אודות מתן תורה ובאמצע יש לנו הרבה הרבה “משפטים” – דינים שבין אדם לחבירו וכדו’. מה שלא כל כך מובן: למה דווקא את כל המשפטים האלה הכניסה התורה באמצע הסיפור של מתן תורה.
ככל דבר בצבא מתחלקים המצוות לשלושה : חוקים – מצוות על שכליות לגמרי כמו פרה אדומה, בשר וחלב וכדו’. עדות - מצוות המעידות על נושאים מיוחדים כמו שבת, חגים, תפילין וכדו’. משפטים מצוות המובנות גם ללא ציווי התורה כמו גניבה גזלה וכדו’.
אנו מקיימי המצוות, רגילים לקיים את חוקים כי כך ציוו אותנו, את העדות כי הם מזכירים לנו את המאורעות ואת המשפטים כי גם השכל שלנו מבין שכך צריך לעשות.
האמת היא, שקיום המשפטים צריך להיות לא בגלל שכך השכל שלנו מבין, אלא, כי כך הוא רצון ה’. כדי להפנים את ההוראה הזאת, באה התורה וכתבה את פרשת משפטים אחרי פרשת “מתן תורה”. בכך באה התורה ללמדנו, לכל לראש יהודי צריך ל”אמונה”, עליו לדעת שעליו לקבל את התורה כפי שניתנה מאת ה’, זוהי תורה “אלוקי” משהו על שכלי לחלוטין שניתן לנו על ידי קולות וברקים, לשם כך ירד ה’ על הר סיני, ולכן ההכנה לקבלת התורה הייתה “נעשה” ורק אחר כך נשמע ונבין.
לאחר שיהודי הפנים שהתורה היא “אלוקי”, על שכלית, באה פרשת משפטים לומר לנו שאת כל זה צריך להכניס בתוך השכל הפרטי שלנו. עלינו ללמוד ולהבין כל פרט ופרט בתורה שקיבלנו, עד שהדברים יובנו בשכלנו כמו “משפטים” – דברים המובנים בשכל אנושי.
בכך, נעשית שלימות הכוונה האלוקית במתן תורה. המטרה היא שהקדושה תחדור לעולם לא בגלל ש”הנחיתו עלינו מלמעלה”, לא בגלל שזוהי האקסיומה, אלא רצון הבורא הוא שאנו בשכלו האנושי, הגשמי והחומרי נשיג ונקלוט את הקדושה האלוית ונפנים אותה בתוך חיי היום יום, זהו המבחן האמיתי שאכן התורה לא נשארה בשמים אלא ירדה לארץ.מאידך, לא ניתן להתחיל מיד בשכל האנושי, כיוון שבקלות אדם יכול לטעות ולהטעות את עצמו. הבסיס חייב להיות אמונה – פרשת יתרו ולאחר מכן להחדיר בשכל האנושי – פרשת משפטים.
זו גם הסיבה שפרשת משפטים מסיימת במצווה מהסוג של חוקים “בשר בחלב” ולאחריה סיום הסיפור של מתן תורה. כדי לומר לנו, לאחר שהפנמנו את התורה והיא חדרה לשכלנו האנושי אזי גם המצוות העל שכליות ואפילו ה”נעשה ונשמע” של מתן תורה הם חודרים בתוך השכל של האדם והופכים להיות חלק ממציאותו.
סיכום פרשת משפטים: דינים שבין אדם לחברו, לאלוקיו
לאחר הסיפור העוצמתי של מתן תורה שמופיע בפרשת יתרו, פרשת משפטים כוללת דווקא ציווים ורשימת דינים העוסקים בהתנהלות שבין אדם לחברו. עם זאת, בסוף הפרשה מובאים פרטים נוספים בסיפור מתן תורה - מאורעות שקרו לפני ואחרי המעמד בהר סיני.
הנה סיכום קצר של פרשת משפטים:.
"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" אומר בורא העולמים למשה ומצווה אותו להעביר לבני-ישראל רשימת דינים ארוכה העוסקים במצוות שבין אדם לחברו. במאמר זה נביא את רשימת הדינים כשהם מחולקים לפי נושאים, ולא לפי סדר הפרשה.
דיני עבדים
מותר לבית-דין למכור לעבד יהודיט שנתפס בגניבתו ואין באפשרותו לשלם את הגניבה. תקופת העבדות תהיה שש שנים לכל היותר. מותר לאדון להעניק לו שפחה כדי שתוליד ממנו בנים אך כשהוא משתחרר השפחה לא משתחררת. במידה והעבד אוהב את אשתו ומסרב להשתחרר, ירצע אדונו את אוזניו במרצע והוא ישאר עבד עד לשנת היובל.
מותר לאב למכור את בתו הקטנה לשפחה. היא תשתחרר לאחר שש שנים, בשנת היובל או כשתתבגר (המוקדם מביניהם).
אדם שהיכה את עבדו הכנעני ובתוך 24 שעות מת העבד חייב מיתה. אם העבד מת לאחר-מכן הוא פטור. במידה והוא פצע איבר של עבדו או שפחתו, הם ישתחררו לחופשי.
רצח, פציעה
הרוצח את חברו בכוונה תחילה חייב מיתה. אם הוא עשה זאת בשגגה, עליו להימלט ל"עיר מקלט" שם לא יוכל גואל הדם המבקש נקמה לפגוע בו.
הפוצע את חברו ישלם לו תשלומים שונים על הפציעה: דמי אבטלה על כך שלא יכל לעבוד כשנפצע, כסף עבור הטיפולים הרפואיים, תשלום על הכאב והבושה שנגרמו לו וכן תשלום על הפיחות בשוויו שאירע כתוצאה מן הפציעה.
הפוצע – או מקלל – את אביו או אמו, חייב מיתה.
המכה אישה בהריון וגרם לה להפיל את עוברה, ישלם על הנזק כפי שיקבע בית-הדין. (אם גם היא נפצעה כתוצאה מן המכה, יחולו על המכה גם דיני הפציעה הרגילים).
שמירת רכוש (ושור)
על האדם לשמור את שורו ולוודא כי לא יזיק אחרים. במידה ושור הרג אדם: אם אין לו עבר של שלוש נגיחות הוא מכונה 'שור תם', יש לסקול אותו אך בעל השור פטור. אם יש לו עבר כזה, הוא מכונה 'שור מועד' ובנוסף לסקילת השור בעליו חייב מיתה בידי שמים על כך שלא שמר עליו שלא יזיק ועליו לשלם כופר.
שור 'תם' שנגח שור אחר, בעל השור הנוגח ישלם חצי מהנזק. שור 'מועד' שנגח אחר, בעל השור ישלם את מלוא הנזק.
שור שנגח עבד, בעל השור ישלם קנס של שלושים שקלים (במטבע של אותם הימים) לבעל העבד.
גנבים ומזיקים
דיני הגנב: במידה והוא נתפס בגניבתו, עליו לשלם כפול משווי הגניבה. אם הוא גנב שור או שה ושחט אותם ומכרם, עליו לשלם כפול ארבע בגניבת שה, וכפול חמש בגניבת שור.
כאשר בעל הבית הנגנב חשש לחייו וכהגנה עצמית הרג את הגנב פטור.
דיני המזיק: אדם שכרה, או הסיר, כיסוי של בור ונפל שם שור או חמור, עליו לשלם לבעל הבהמה את שוויה לאחר חישוב שווי הנבילה.
אדם שלקח את צאנו לרעות בשדה חברו, או שילח אש שהזיקה את שדה חברו, ישלם את מלוא הנזק.
שומרים
ישנם ארבעה סוגי שומרים, כאשר לכל אחד דין שונה. שומר חינם (המקבל על עצמו לשמור חפץ ללא כל תשלום), שומר שכר (המקבל שכר על שמירתו), שוכר (המשתמש בחפץ תמורת תשלום) ושואל (המשתמש בחפץ ללא כל תשלום).
השומר בחינם פטור מנזקים שאירעו לחפץ שלא באשמתו, אך במידה והתרשל בשמירה או שגנב את החפץ בעצמו, עליו לשלם כפל.
השומר בשכר חייב אם החפץ נאבד או נגנב, אך פטור אם אירע נזק לחפץ בדרכים לא טבעיות.
בדין השוכר נחלקו החכמים. יש הסוברים שהוא כשומר בחינם, ואחרים סוברים שהוא כשומר בשכר.
השואל חייב בכל נזק, מלבד נזק שנבע משימוש תקין בחפץ.
יחס הוגן
אין להונות או לגזול אדם שהחליף מקום מגורים, כי גם בני ישראל היו 'גרים' בארץ מצרים.
אין לענות אף אדם ובמיוחד אלמנה ויתום שקול תפילתם נשמע תמיד לפני האלוקים.
אין להלוות בריבית. כאשר תמורת ההלוואה נלקח משכון והוא חיוני לחיי הלווה, יש לאפשר לו להשתמש בו בשעת הצורך.
אין לשמוע ללשון הרע.
על אדם המוצא אבידה להשיב אותה לבעליה, גם אם הוא שונא אותו. כך גם אדם הפוגש את בהמת שונאו רובצת בדרך תחת משאה, אסור לו להתעלם ועליו לסייע לו. (לקריאה נוספת על מצוות השבת אבידה, לחצו כאן)
בבתי-הדין ועוד
אסור לקלל את האלוקים או את הדיין.
אין לדיין לשמוע תלונת צד אחד ללא נוכחות הצד השני. בנוסף, אין לו להטות את הדין או להעניק יחס מכובד יותר לעני ולמסכן מתוך רגש של רחמים.
אסור לדיין לקחת שוחד.
כאשר בית-הדין עוסק בדיני נפשות, ניתן לחייב אדם מיתה רק אם הדיינים הפוסקים את הדין לחובה רבים בשניים על אלו הפוסקים לזכות. אם הנאשם יצא זכאי אין להשיב אותו גם אם מתעוררת טענה שעלולה לחייב אותו; אם הוא יצא חייב והתעוררה טענה לזכותו, יש להשיב אותו לבית-הדין לדיון מחודש בענינו.
עוד דינים
אדם שפיתה בתולה ושכב עמה, חייב לשאתה לאישה. במידה ואביה מסרב לתיתה לו, עליו לתת קנס לאביה.
* העוסק בכשפים, השוכב עם בהמה והזובח לעבודת אלילים חייב מיתה.
* יש להפריש מן יבול השדה את התרומות והמעשרות הקבועים לפי הסדר ולא לשנות ממנו. יש להפריש את הבכור לאחר שלושים יום.
* אין לאכול בשר טריפה.
* יש להיזהר בכבוד הגר.
* במשך שש שנים יש לזרוע את הארץ, ובשנה השביעית היא שנת השמיטה בה יש לנוח מן העבודה. בשנה זו היבול הוא הפקר וכל החפץ יכול לקחתו.
* יש לעבוד ששה ימים, וביום השביעי – שבת בו ינוח האדם, בהמתו ורכושו.
* יש להיזהר לקיים את כל מצוות התורה.
* אין להזכיר את שמה של עבודת אלילים.
* יש לעלות לרגל בשלושת הרגלים: פסח, שבועות וסוכות.
* מותר לשחוט את הפסח רק לאחר ביעור החמץ.
* אין להותיר מן הקורבן עד הבוקר.
* יש להביא ביכורים לבית המקדש.
* אין לבשל, להנות או לאכול בשר בחלב.
הארץ המובטחת
אלוקים מבטיח כי הם יכנסו לארץ המובטחת. "הנה אנוכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך" אומר האלוקים, ובכך רומז כי בני-ישראל עתידים לחטוא ורק המלאך יתלווה אליהם ולא השכינה עצמה. הישמרו שלא ללמוד ממעשיהם הרעים של יושבי הארץ, מזהיר אותם בורא העולם. הוא מציין כי הוא לא ישמיד את יושבי הארץ בבת-אחת כדי שהארץ לא תהפוך לשממה, אלא בשלבים.
הכנות למתן תורה
למרות שמתן תורה תואר בפרשה הקודמת, בסוף פרשת משפטים התורה מתארת את ההכנות לקראת המעמד הגדול. יחד עם אהרון, נדב ואביהוא ושבעים זקני ישראל ניגש משה אל ההר אך רק הוא ניגש אל הענן. כשהוא שב הוא מוסר לעם את דברי האלוקים והם משיבים לו בפה אחד "כל הדברים אשר דיבר ה' נעשה".
משה רבינו מעלה על כתב את כל דברי התורה מסיפור בריאת העולם ועד ליום הכתיבה. למחרת הוא מקריב קורבנות ובונה ומצבה לכל שבט. מדם הקורבנות הוא מזה על המזבח ועל העם ובני ישראל אומרים "נעשה ונשמע".
שני לוחות הברית
לאחר-מתן תורה משה עולה אל הר סיני לקבל את הלוחות ומפקיד את הזקנים יחד עם אהרון וחור לדון את העם כאשר הוא ישהה בהר. הוא שוהה בהר ארבעים יום וארבעים לילה.
