“אני אמנם לא דתי, אבל כשרות אני שומר בשביל הרבי מליובאוויטש וזאת למה? כישראלי יורד, התעסקתי עם כל מיני דברים בארצות הברית הסתבכתי עם רשויות המס וזכיתי לשבת בכלא האמריקאי, מה שנקרא מעצר עד המשפט. למי שלא מכיר את החוק האמריקאי, זהו דבר שיכול לקחת שנה ויותר.
הרבה לא היה לי מה לעשות, אך כשהגיע חודש אדר והריח של חג הפסח עלה בנחירי, רציתי לפחות איזה מצה או משהו דומה, שיסמל לי את החג. עיני צדה את הטלפון של חב”ד באיזור ועלה בדעתי לבקש מהם שידאגו לי לצרכי החג. אמנם כאסיר, מותר לי להתקשר רק פעם בשבועיים למשך שתי דקות, אך עבור משימה זו היה שווה לי לנצל את הדקותיים.
התקשרתי, הצגתי את עצמי וביקשתי מצה לפסח. לא הספקתי לגמור את המשפט, הדקותיים חלפו והטלפון נותק. עברו שבועיים אך המצות לא הגיעו, בהחלטה של רגע החלטתי להתקשר שנית לחב”ד לשמוע מה עם המצות. השליח מעבר לקו ענה שבית הסוהר לא מאפשר להכניס מצות, אבל יש לי ברכה מהרבי: הוא אמר שפסח הוא זמן החירות הכללי והפרטי של כל יהודי, השיחה נותקה ואני נשארתי, ללא מצות, ללא יין וללא שיחת טלפון נוספת לשבועיים הקרובים.
שלושה ימים לפני פסח נקראתי להנהלת הכלא, אתה משוחרר, סע הביתה. לקח לי כמה דקות טובות לעכל את הבשורה, אך התעשתתי וברינה יצאתי מכותלי הכלא. הרמתי טלפון לגיסי שיבוא לאסוף אותי, הוא היה בטוח ש”הסתובב לי הבורג”. אך, לאחר הטלפון השלישי הסכים לבוא לקחת אותי, תוך איום שאם אני עובד עליו…
הפסח עבר בכיף ולאחר החג החלטתי שצריך לומר תודה לרבי, באחד מימי ראשון נעמדתי בתור המפורסם לקבל דולר, תוך כדי שאני משנן היטב את המילים שרציתי לומר. תורי הגיע, אך המילים נעתקו מפי. לפתע, אני שומע את הרבי אומר לי: אתה … שזכית לצאת מהכלא לפני חג הפסח. זה מה שעשו בשבילך, מה אתה נותן חזרה לקדוש ברוך-הוא? זמן רב לחשוב לא היה לי, עניתי כמעט ספונטנית “כשרות”. למרות שעבודתי היום היא קשורה בנסיעות רבות אך על מצווה זו אני שומר ויהי מה.”
ביום ראשון הקרוב חל יום הולדתו של הרבי מליובאוויטש, אשר מתוך שיחותיו נכתב מדור זה. יום ההולדת, הוא היום בו ירדה הנשמה לעולם הזה. ביום ההולדת ראוי כל אחד מאיתנו לעשות קצת חושבים לשם מה אנו כאן? ומה אנו נותנים חזרה לבורא העולם.
יום הולדתו של הרבי, הוא יום ההולדת של נשיא הדור. הרבי, ששליחיו מלאים את העולם כולו. מבנקוק שבתאילנד ועד מיאמי, גבעתיים ואילת שבישראל. כל אחד מאיתנו נחשף באיזו שהיא צורה לפעולותיו של הרבי, הבה נעשה חושבים לרגע, נחליט על איזו מצווה שאותה נקיים כמתנת יום הולדת. נקווה כולנו, שבחג הפסח הקרוב, נשב כולנו לשולחן ליל הסדר בבית המקדש השלישי, עם מלך המשיח בראשנו. אז נוכל לומר לו ראה, לפחות מצווה זו אני עושה בשבילך. חג כשר ושמח לכולנו.
סיכום פרשת צו: החלק הראשון של חנוכת המשכן
מה קורה בפרשת השבוע
פרשת צו מופיעה בהמשך לפרשה הקודמת, פרשת ויקרא, בה דובר על המשכן החדש שזה-עתה הוקם, וכן על עבודת הקורבנות.
הקורבנות שמקריבים על המזבח
"צו את אהרון ואת בניו לאמר" פוקד האלוקים על משה ומעביר לו רשימת הנחיות הקשורות לקורבנות שיועלו על המזבח במשכן.
(קורבנות רבים המוזכרים בפרשת השבוע נידונו כבר בפרשה שעברה, אך בעוד בפרשת ויקרא הופיעו הדינים המיועדים לאדם המביא את הקורבנות, בפרשת השבוע מופיעים הציווים לאהרון ובניו המקריבים את הקורבנות).
על המזבח תיקוד אש תמיד; בבוקר, יש לגרוף את האפר שהצטבר על המזבח משריפת הקורבנות ולהניח אותו בצד המזבח, לאחר-מכן מקריבים את "קורבן התמיד" הנחשב לקורבן עולה ורק לאחר-מכן מותר להקריב את קורבנות נוספים. כאשר תצטבר כמות גדולה של אפר, יחליף הכוהן את בגדיו ויוציא את האפר אל מחוץ למחנה.
כאמור בפרשת השבוע שעבר, קורבן העולה נשרף כולו על המזבח. עם זאת מפשיטים את עור הבהמה ומעניקים אותו לכוהנים.
מן המנחות שיקטירו בני ישראל יקמוץ הכוהן חלק ויקטיר אותו על המזבח עם לבונה, ואת יתר המנחה הוא יאכל בחצר אוהל מועד תוך שהוא מקפיד שלא תחמיץ.
מאלה שמקטירים הכהנים – כגון אותן אלו שהכוהנים מביאים ביום הראשון לעבודתם במשכן וכן המנחה היומית אותה מקטיר הכוהן הגדול – יישרף כליל על המזבח.
את קורבנות החטאת והאשם יש לשחוט בחלק הצפוני של המשכן. חלקים מסויימים מקריבים על גבי המזבח, והיתר יאכלו הכוהנים המשרתים במשכן באותו היום.
את קורבן התודה מביא האדם כאשר הוא נקלע לסכנה פוטנציאלית ויצא ממנה בשלום. יחד עם הקורבן עליו להביא ארבעה סוגים של חלות – עשר מכל סוג – כאשר מתוכם מקבל הכוהן חלה אחת מכל סוג ואת היתר יאכל מביא הקורבן עם משפחתו וידידיו ביום ההקרבה וכן למחרת.
הכוהן והאדם המביא את קורבן השלמים יניפו יחדיו את החזה ואת החלבים. את החלבים מקריבים על המזבח, ואת החזה יחד עם השוק הימנית מעניקים לכוהן. את היתר יאכל בעל הקורבן בטהרה באותו יום. אין לאכול ממנו ביום למחרת.
איסור אכילת חלב ודם
בהקשר הקרבת החלבים והזאת הדם על המזבח, אוסר האלוקים לבני-ישראל לאכול חלב או דם.
חנוכת המשכן
בכ"ג באדר, שבוע לפני ראש חודש ניסן, מכנס משה את כל העדה לפתח אוהל מועד לטכס חנוכת המשכן.
וכך מתנהל הטכס:
הוא רוחץ את אהרון ואת בניו במים. לאחר-מכן הוא מלביש את אהרון את בגדי הכוהן הגדול, ועל ראשו מניח את המצנפת ואת ציץ הזהב. הוא מושח את המשכן ואת כליו בשמן המשחה ויוצק ממנה על ראש אהרון. גם את בני אהרון הוא מלביש את בגדי הכהונה המיוחדים להם.
אל המזבח הוא מקריב שלושה קורבנות: פר אחד ושני אילים. לפני שחיטת הקורבנות משעינים אהרון ובניו את ידיהם על ראש הקורבנות בתפילה לאלוקים.
את הפר שוחט משה, מזה מדמו על המזבח, מקריב ממנו חלקים מסויימים ושורף את היתר מחוץ למחנה; את האיל הראשון, המכונה איל העולה, שוחט משה ומעלה את כולו המזבחה; את האיל השני, המכונה איל המילואים שוחט משה, מדמו הוא מושח את תנוך האוזן הימנית של אהרון ובניו ואת האגודל והבוהן בידיהם ורגליהם הימניות.
לאחר-מכן הוא לוקח את החלקים המוקרבים על המזבח ואת חלות המצות, מניף אותם יחד עם אהרון ובניו ומקריב אותם על המזבח. הוא מזה מן הדם ומשמן המשחה על אהרן, בניו ובגדיהם, ומצווה עליהם לבשל את יתר הבשר ולאכול אותו בחצר אוהל מועד.
"יהיה עליכם להישאר במשך שבעה ימים באוהל מועד ולא לצאת ממנו" אומר משה לאחיו אהרון ולבניו והם אכן עושים זאת.
