במבט שטחי, נראה לפעמים, שהכל עובד הפוך על הפוך. סיום פרשת השבוע הוא בהשראת השכינה על המשכן, לאחר פירוט כל חלקי המשכן וכליו, בניית המשכן והקמתו הסופית , נאמר: “כי ענן ה’ על המשכן … לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם”. האמנם השכינה שורה על המשכן בזמן המסע?
אכן מפרשי התורה מבארים שהכוונה היא לחניה, אבל, במבט מעמיק יותר נראה דבר פלא: כאשר מדובר על בניית המשכן והשראת השכינה בו- בסוף ספר שמות , לאחריו ספר ויקרא – מתחיל בקרבנות שהקריבו במשכן. בדיוק באמצע נאמר כיצד היו המסעות ? מה הקשר בין המסעות להקמת המשכן והקרבת הקרבנות בו. הרי יש פרשה שלימה בתורה, פרשת “ויהי בנסוע” שם נאמר בדיוק כיצד היו המסעות. מדוע התורה טרחה לכתוב על הנושא בסיום הקמת המשכן , עוד לפני שדובר על הקרבת הקרבנות בו?
באחת משיחותיו מבהיר לנו הרבי את הנושא כולו. ספר שמות נקרא ספר הגאולה, הגאולה מתבטאת בביטול ההגבלות שהיו ויציאה למרחב האינסופי. מאידך, גם תחילת הספר וגם סיומו עוסקים בספירה של פרטים. תחילת ספר שמות מספרת התורה על מניין בני ישראל בבואם למצרים. בסיום הספר – פרשת פקודי, עוסקת התורה בספירת פרטי התרומות ופרטי כלי וחלקי המשכן. זוהי ספירה של פרטים המראה שאנו עוסקים בדבר מדוד ומוגבל.
אכן , השראת השכינה הייתה במשכן הפיזי, אך המטרה בו, היא: “ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם”! השכינה שורה בתוך עם ישראל, על ידי זה שהיא שוכנת במשכן.
הקדוש ברוך הוא בחר בעם ישראל, נשמותיהם הם חלק מהבורא, כנאמר בפסוק: “כי חלק ה’ – עמו”. אך, כיצד מתגלה בעם ישראל קשר עצמי זה? הדבר נעשה על ידי שהם פועלים בעולם ומחדירים לתוכו את רצון ה’, על ידי קיום התורה ומצוותיה דווקא בתוך העולם הגשמי. כאשר יהודי מצליח להחדיר במקום הנמוך והתחתון ביותר את רצונו האינסופי של הבורא, מתגלית בנשמתו מקורה האינסופי – היותה חלק מהאלוקות.
למרות שעיקר עבודתם במדבר בשלב הראשון , הייתה הקמת המשכן. אך, המטרה העמוקה יותר הייתה ההליכה בתוך “המדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב…” מקום בו לא גר אדם , וממילא, זהו לא מקום בו יכולה השכינה לדור. בהליכתם זו הפכו את המדבר למקום יישוב, מקום בו יש חיים, מקום בו השכינה שרתה. עצם ההליכה במדבר, החדירה את הקדושה במקומות בהם דרכה כף רגלם.
בכך באה התורה להורות לנו, את המטרה ושלימות (בספר ה)הגאולה של עם ישראל והעולם כולו. השראת השכינה, היא לא היכן שאדם יישב תחת גפנו ותאנתו. אלא, דווקא כאשר יהודי הולך במסע במדבר, שם שורה השכינה בתוכו, כיוון שהוא מחדיר את השכינה לתוך המדבר השמם! חיבור האינסוף והגבול הירוד ביותר, מהווה את שלימות הגאולה. דבר הבולט לעינינו גם בתחילת הספר , אמנם מדובר על ספירת בני ישראל – גבול, אך מיד לאחר מכן נאמר: “ובני ישראל פרו… במאוד מאוד” – בלי גבול ומידה.
סיכום פרשת ויקהל פקודי: מקימים את המשכן, ואלוקים שורה בו
מה קורה בפרשת השבוע
בני ישראל מתגייסים לבניית המשכן
משה רבינו מכנס את כל ישראל ומעביר להם את ציווי ה’ לבנות לו בית. קודם לכן, הוא מזהיר אותם לשמור את השבת שכן בניית המשכן לא תדחה שבת.
היהודים הנלהבים ממהרים לתרום מרכושם – תכשיטי זהב, בדים יקרים, כסף, נחושת, עצים ועורות – לבניית המשכן. הנשים האומנות טוו את צמר העיזים, ונשיאי שבטי ישראל הביאו את האבנים הטובות, את סממני הקטורת ואת השמנים.
“בצלאל בן אורי בן חור ממטה יהודה, ויחד עמו אהליאב בן אחיסמך למטה דן, יהיו האומנים שיפקחו על בניית המשכן וכליו” אומר משה. תוך זמן קצר העוסקים במלאכה מעדכנים את משה כי יש ברשותם די והותר חומרים לבניית המשכן, ומשה קורא לבני-ישראל להפסיק לתרום שכן אין עוד צורך בכך.
בניית המשכן
האומנים שוזרים את היריעות ואת המכסה למשכן. הם מנסרים את הקרשים שיהוו קירות למשכן, מצפים אותם זהב ומכינים את האדנים (התושבות) לקרשים. הם שוזרים את הפרוכות שיפרידו בין הקודש וקודש הקודשים וכן את הפרוכת שתכסה על הכניסה למשכן.
בצלאל יחד עם צוות האומנים מקים את ארון הזהב ואת הכפורת, את השולחן ואת כליו, את המנורה וכליה, את מזבח הקטורת, את שמן המשחה ואת קטורת הסמים. לאחר-מכן הוא מקים את מזבח העולה, את כיור הנחושת ואת הגדר שתשמש את חצר המשכן.
פרשת פקודי
כמה ולמה
התורה מונה את התרומות שהתקבלו עבור בניית המשכן ואת השימושים שנעשו בהם.
זהב: 29 ככרות, ו-730 שקל של אותם הימים (הככר מכיל 3000 שקלים של אותם הימים).
כסף: 100 ככרות, 775 שקלים. הכסף נאסף במסגרת איסוף מחצית השקל, עליה סופר בפרשת כי תשא. הכסף שימש ליציקת האדנים, התושבות לקרשי המשכן ולפרוכת, וכן לציפוי עמודי גדר חצר המשכן.
נחושת: 70 ככרות, 2400 שקלים. הנחושת שימשה לאדני הכניסה לאוהל מועד, למזבח הנחושת, ולאדנים של גדר חצר המשכן.
התכלת, הארגמן ותולעת השני שימשו לאריגת הבגדים.
יצירת הבגדים השונים
לאחר שסיימו להקים את המשכן וכליו (בפרשת ויקהל), התפנו האומנים ליצור את הבגדים השונים. הם יצרו את האפוד, בגד עשוי כמין סינר ארוך ועל כתפיו שתי אבנים טובות שעליהם נחקקו שמות בני ישראל; הם יצרו את החושן, בד ארוג ובו קבועות שתים עשרה אבנים, על כל אבן שם של שבט משבטי ישראל; את המעיל, אשר בשוליו פעמונים ורימונים; את הכתונת, החלוק אותה ילבשו הכוהנים על בשרם; את המצנפת לאהרן הכהן ואת המגבעות לבניו; את האבנט – החגורה; ואת הציץ, רצועת זהב שהכהן הגדול עונד על מצחו עליה כתוב “קודש לה'”.
כשסיימו האומנים את מלאכתם הם הביאו את המשכן, את כליו ואת הבגדים למשה רבינו, שבירך אותם על כך שקיימו בדיוק כפי שנצטוו.
חנוכת המשכן
בורא העולם מצווה את משה רבינו כי בראש חודש בניסן עליו להקים את האוהל, להניח בו את הארון ולקבוע את הפרוכת המבדילה בין הקודש וקודש הקודשים.
לאחר-מכן יהיה עליו להביא את הכלים השונים אל תוך המשכן ולהשתמש בהם על פי הציווי האלוקי.
כך אכן עושה משה. הוא מביא את השולחן ומניח עליו את לחם הפנים, מביא את המנורה ומדליק את נרותיה, על מזבח הקטורת הוא מקטיר את קטורת הסמים, ואת הכיור הוא ממלא במים בהם ישתמשו הכהנים בטרם שישרתו בבית המקדש.
הוא מושח את המשכן ואת כליו ואת אהרן ואת בניו – לאחר שהם רוחצים במים – ומקדש אותם לעבודת המשכן.
הענן מכסה את אוהל מועד ושכינת האלוקים שורה בבית אשר בנו לו בניו. מכאן ואילך הענן מנחה את בני ישראל במסעותיהם במדבר: כאשר הענן מתרומם, הם יודעים שעליהם להמשיך בנדודיהם; כאשר הענן חונה, חונים בני ישראל.
