"עבודת הנשמה היא על ידי סיוע גשמי בעצות ... אף כי כולם הם דברי שקר , אי אפשר בעניין אחר". תוכן דברים אלו, כותב אדמו"ר הזקן (רבי שניאור זלמן מליאדי בעל התניא והשולחן ערוך), כמה שעות ! לפני פטירתו בכ"ד בטבת, החל ביום שישי זה. הוא מוסיף וכותב: "אזי רוב החסד ככולו הוא שלא על פי תורת אמת... כי אם בהתקרב הדעת ורצונו הטוב".
עיון קצר בדבריו, נותן לנו להבין, שהעיקר הוא עצם מעשה החסד, למרות שהכוונה איננה עשיית רצון ה', או במילים ברורות יותר "המעשה הוא העיקר". לא משנה מה האדם מתכוון כשהוא עושה טובה, או כשהוא נותן עצה בעסקים או עוזר בדבר הנידרש ממנו. העיקר הוא עצם העזרה ליהודי אחר.
האומנם את זה כותבים רגעים אחדים לפני הפטירה מהעולם? האם זה מה שיש לצדיק, עובד ה' כל חייו, להגיד לשומעי לקחו? האם עבודת הצדיק אינה אהבה ויראת ה', אלא עזרה לזולת בגשמיות "בדברי שקר"? התשובה היא חד משמעית: כן, בזה מתבטאת עבודתו של אדמו"ר הזקן, וזוהי ההוראה לדורות הבאים אחריו: לעזור ליהודים בסיוע גשמי !
הצדיק, שחייו הם אמונה , יראה ואהבת ה', יודע, שלא יוכל לרוות את צימאונו באהבת ה', אלא אם כן יתעל את האהבה בלימוד ובעיקר בקיום התורה ומצוותיה. כי הבורא קבע שבקיום המצוות המעשיות , יתחבר האדם לאין סוף. או במילים אחרות: האהבה , ככל שתהיה נעלית, היא רגשותיו של האדם עצמו. קיום המצוות - מצוות ה', מהווה חיבור עם עצמותו של הבורא אשר "הכניס את עצמו" במצוותיו. כמבואר באריכות בספר התניא.
יתר על כן, מוסיף ברשימה זו, ובאיגרת נוספת שכתב באותם הימים, "גודל מעלת המצוות המעשיות ... הוא מפני שכוח האין סוף נמצא בגשמיות" . כלומר, דווקא בחומר הגשמי, הזועק ללא מילים "אני ואפסי עוד" (כלשון פרעה בהפטרת השבוע "לי יאורי ואני עשיתיני"), הגשמיות החומרנית אשר לא נראה בה אפילו צל של קדושה, דווקא היא ורק היא, קשורה לעצמותו ומהותו של הבורא. כאשר יהודי לוקח את החומר הגשמי והחומרני הזה, ומקיים בו מצווה, גמילות חסד או עזרה ליהודי אחר, מגלה הוא את עצמות הבורא במעשהו זה! מכך מובן, שבסיוע לחבר ובעצה גשמית בעניני עסקים חומרניים (מבלי לשאול את החבר מהן כוונותיו הרוחניות), מגלה הוא, את אמיתיות האינסוף השרויה, דווקא! בתוך הדברים הגשמיים.
שלימות עבודה זאת מתגלית ב"עבודת התשובה". בשלמות עבודת התשובה נהפכים הזדונות לזכויות. אז, החומרני ביותר, המוגדר כ"שלוש הקליפות הטמאות לגמרי", [ובו שורה עצמות הבורא] – נהפך לטוב ממש. עבודה זו אמנם, יכולה להיות רק אצל בעלי תשובה, ומה יעשו הצדיקים? אלא, צדיק שעורר יהודים לחזור בתשובה, יש לו חלק מלא בעבודת התשובה שנעשית בזכותו, על ידי יהודים אלו.
לכן, כשמגיעה שעת פטירתו של רבינו הזקן, שעיקר עבודתו הייתה "לעשות בעלי תשובה". בעת פטירתו,כאשר כל מעשיו , תורתו ועבודתו, מתעלים למעלה, אזי רואה הוא את מעלת החומר הגשמי, אשר על ידו מתקשר יהודי עם עצמותו של האינסוף.
סיכום פרשת וארא: ה' מביא מכות על מצרים
פרשת וארא מכילה פרק נוסף בסיפור המרתק של יציאת מצרים. היא כוללת את תחילת עשרת המכות שניתכו על מצרים כדי לגרום לפרעה לשחרר את העם.
משה רבינו נשלח לעם ישראל, אך הם לא שומעים אל דבריו
לאחר שמשה התלונן בפני האלוקים (בסוף פרשת שמות) "למה הרעותה לעם הזה, למה זה שלחתני"? מבטיח לו האלוקים כי הוא עומד להוציא את בני ישראל ממצרים. הוא אף מוכיח את משה: "אל האבות נגליתי רק בשם ש-ד-י, ואילו אליך אני נגלה במידת האמת שלי: הבטחתי להוציאם ממצרים ואכן אקיים זאת".
הוא שב ומצווה את משה לגשת אל בני ישראל ולבשר להם כי הוא עומד להוציאם ממצרים, להפוך אותם לעם הנבחר ולהביא אותם אל הארץ המובטחת, ארץ ישראל.
משה מקיים את ציווי האלוקים, אך בני ישראל לא שומעים אל דבריו מקוצר רוח ומעבודה קשה.
בהזדמנות זו מפרטת פרשת השבוע את הבנים, הנכדים, הנינים ובני הנינים של לוי בן יעקב. עמרם, נכדו של לוי, היה אבי אהרן ומשה, אותם אלה העומדים להוציא את בני ישראל ממצרים.
השליחות השניה לפרעה
שוב בורא העולם מצווה את משה לגשת אל פרעה ולצוות עליו להוציא את בני ישראל ממצרים, ושוב שוטח משה את תמיהתו בפני האלוקים: "כיצד ישמע פרעה לדבריי בעוד אני מגמגם"? ואלוקים משיב לו: "קח עמך את אחיך אהרן והוא יהווה לך דובר".
אלוקים ממשיך ומפרט את השתלשלות האירועים העתידים לבוא: פרעה יסרב להוציא את בני ישראל, אך לאחר אותות ומופתים ידעו מצרים כי אני ה' ובני ישראל יצאו מן הארץ בשפטים גדולים.
אם פרעה יבקש מופת שיוכיח שהם נשלחו על-ידי האלוקים, יהיה על אהרן להשליך את מטהו על הארץ והוא יהפוך לנחש.
כפי שתיאר האלוקים כך היה: משה ואהרן ניגשו לפרעה, מסרו לו את השליחות האלוקית והשליכו את המטה על הארץ והוא הפך לנחש; פרעה לא התרשם מכך וקרא לחרטומי (מכשפי) מצרים שבכשפיהם הפכו אף הם מטות לנחשים; אהרן הפך את הנחש למטה, והמטה בלע את מטות החרטומים. אך פרעה ממאן לשלח את העם.
מכת דם
על-פי ציווי האלוקים משה ניגש בבוקר אל פרעה על שפת היאור ומתרה בו לשלח את העם. לאחר שפרעה ממאן, אהרן מכה במטהו על היאור, כל מי מצרים – היאור, הנהרות והאגמים – הופכים לדם, והדגים ביאור מתים.
חרטומי מצרים מחוללים מעשה דומה בכשפיהם, ופרעה ממאן להתפעל מהנס.
מכת דם נמשכת שבוע, בשמונה המכות לאחר-מכן, היה מתרה משה בפרעה ובמצרים במשך שלושה שבועות על המכה העתידה לבוא והמכה עצמה היתה נמשכת שבוע.
מכת צפרדע
לאחר אזהרה נוספת מכה אהרן במטהו על היאור ורבבות צפרדעים שורצים ומכסים את כל הארץ מצרים. גם הפעם החרטומים מבצעים מעשה זה בכשפיהם, אך ליבו של פרעה מתחיל להתרכך: הוא קורא למשה ואהרן, מבקש מהם להתפלל לאלוקים על מצרים ומבטיח לאפשר לעם לצאת אל המדבר ולזבוח לבורא העולם.
"מתי תרצה שמכת הצפרדע תסור ממצרים"? שואל אותו משה, ופרעה משיב: "מחר". משה מתפלל אל האלוקים והצפרדעים בכל רחבי ארץ מצרים מתים. הצפרדעים המתים מביאים עמם סירחון בכל ארץ מצרים, אך כעת כשרווח לו לפרעה הוא ממאן לקיים את הבטחתו ולשלח את עם ישראל ממצרים.
מכת כינים
אהרן מטה במכהו על עפר הארץ וכינים רוחשות בכל ארץ מצרים. מכת הכינים מתפשטת במצריים, בבהמות ובעפר הארץ. הפעם, למרות נסיונותיהם, החרטומים לא מצליחים לבצע מעשה דומה והם מודים כי "אצבע אלוקים היא". אך פרעה מקשה את ליבו ולמרות סבל בני עמו הוא מתעקש שלא לתת לעם לצאת.
מכת ערוב
האזהרה הבאה לפרעה היא כי אם הוא לא ישלח את בני-ישראל, אלוקים ישלח 'ערוב', חיות רעות, נחשים ועקרבים במצרים, בעוד בארץ גושן, בה מתגוררים בני-ישראל, לא תפגע המכה.
כשהחיות והנחשים גובים קורבנות במצרים, קורא פרעה למשה ואהרן ומנסה להגיע לפשרה: הוא יאפשר לבני ישראל לזבוח לאלוקיהם, אך יהיה עליהם לעשות זאת במצרים.
"לא נעשה כך" משיב משה, "כי הקורבנות שלנו לבורא העולם יהיו מורכבים מבהמות אליהם תושבי מצרים סוגדים; אנו נלך שלושה ימים במדבר ושם נזבח לאלוקים". ביאושו פרעה מסכים לדברי משה, "אל תוסיף להתל בנו ולא לשלח את העם" אומר לו משה, אך לשווא: רק סרה מכת הערוב מעל מצרים, ולב פרעה קשה כבראשונה.
מכת דבר
מחלת דבר פוקדת את הסוסים, החמורים, הגמלים, הבקר והצאן שבשדות אנשי מצרים, אך למקנה ישראל לא אירע דבר. פרעה שהוזהר מראש מברר ומגלה כי אכן במקנה ישראל לא מתה ולו בהמה אחת, אך הוא עדיין נותר בעקשנותו.
מכת שחין
משה ואהרן, על פי ציווי האלוקים, נושאים בכפיהם פיח ומשליכים אותו השמימה לעיני פרעה. הפיח הופך לשחין באדם ובבהמות הבית ששרדו את מכת הדבר, ואפילו חרטומי פרעה סובלים קשות מהשחין ולא מסוגלים לעמוד בפני משה.
מכת ברד
"שלח את עמי ויעבדוני"! מוסר משה לפרעה את הציווי האלוקי על שפת היאור בהשכמת הבוקר. "אם לא תעשה זאת, אמטיר מחר ברד כבד על הארץ. הכנס את מקנך אל הבית, כי האדם והבהמה אשר ישהו בשדות בעת הברד ימותו".
בין תושבי מצרים היו יראי אלוקים שחששו מהאזהרה האלוקית והניסו את בהמותיהם אל הבית. הברד הכבד פסח עליהם, אך הרג את כל מי שהיה בשדה, האדם והבהמה והצמחים.
"חטאתי הפעם" מצהיר פרעה לפני משה ואהרן, "אשלח אתכם ממצרים, רק התפללו לאלוקים כי הברד יחדל".
"אעשה זאת" משיב לו משה, "אך אני יודע היטב כי עדיין אינך ירא מפני האלוקים".
משה מתפלל לאלוקים, הברד פוסק, וכצפוי פרעה חוזר לסורו וממאן לשלח את העם.בורא העולם מביא על פרעה מכות נוספות, עליהם מסופר בפרשה הבאה - פרשת בא.
