לא כולם קוראים את ה“אותיות הקטנות”, אך אם תשימו לב להפטרה בשבת הקרובה, תראו שדווקא ההפטרה היא שירת דבורה - שירה של אישה ולא שירת דוד. למרות, ששירת הגברים - משה ובני ישראל נאמרה באריכות ואילו שירת מרים נאמרה בקיצור מוחלט - “ותען להם מרים שירו לה’ כי גאה גאה, סוס ורוכבו רמה בים”.
אם ניטיב לקרוא את הפרשה נראה שהפעם (כמו תמיד) ה”פלוס” מגיע דווקא לנשים, דווקא הן יצאו לא רק בשירה אלא בתופים ובמחולות. זו לא היתה סתם שירה בפה אלא הן דאגו להוציא עמהם תופים ביציאת מצרים (זהו המקור לתוף מרים המפורסם…) ועם תחילת שירתם של בני ישראל, החלו אף הן לשיר עם התופים שבידם ואף הוסיפו מחולות – שירה וריקודים.
למה דווקא הן שמחו בצורה כה מופגנת? מבהיר זאת הרבי : כגודל הצער כך גודל השמחה. למרות שבני ישראל עבדו בפרך, חייהם מוררו על ידי כך והם הולקו והושפלו על ידי המצרים, זה לא הגיע כלל לסבל של הנשים. סבלם של הנשים היה סבל בל יתואר, משום כך, נקראה מרים שנולדה באותה תקופה בשם זה, על שם המרירות “וימררו את חייהם”.
הסבל העיקרי החל בעיקר כאשר גזר פרעה “כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו”, הייתה זו גזירה שפגעה בעיקר בנשים. הן אשר סבלו את צער העיבור במשך חודשים ארוכים, המתינו ללידה של ילד נוסף, סבלו את צער הלידה ולמנגינת ליבם הושלך הבן ליאור הרי זהו סבל בל יתואר!.
לכן, כאשר זכו לצאת ממצרים, היו דווקא הן, אלו שהשמחה אצלם פרצה את כל הגדרים והן יצאו בתופים ובמחולות. זו שירה ושמחה של אלו המרגישות עד כמה עכשיו יהיה להן טוב ויוכלו לגדל ילדים חיים מתוך בריאות ונחת. שמחה זו שלהן, גברה גם על בקשתם של המלאכים, המדרש מספר שמלאכי השרת רצו לומר שירה, אמר להם ה’ המתינו עד שבני ישראל יסיימו את שירתם. כשאלו סיימו רצו שוב המלאכים לומר שירה אמר להם ה’ המתינו גם לשירתם של הנשים, אז, כאשר ותען להם מרים (לא להן - לנשים, אלא להם למלאכים) אזי הם קיבלו רשות לשיר!.
פרעה קיים גם היום, אם לא במישור הפיזי, אזי במישור המתהפיזי - רוחני. גם עכשיו קיים היצר הרע (פרעה), המעונין להשליך את ילדי ישראל ל”יאור”. היאור היה מקור הכלכלה של מצרים, ממנו הצליחו להשקות את השדות, לגדל תבואה, לשתות מים ובקיצור מקור לא אכזב של פרנסה, אשר ברבות הימים הפך להיות אליל מצרי! ה”פרעה” של ימינו שינה רק את הטקטיקה.
מצווה פרעה, היות ומקור החיים שלנו הוא הפרנסה, הרי צריך להשליך לשם את הילדים, צריך מגיל “אפס” לחנך ילד יהודי שילמד איך לפרנס את עצמו. ועליו להשקיע את כל זמנו בעניני העולם הזה ומה יהיה עם הנשמה? הרי גם לה מגיע “אוכל” – מזון רוחני של תורה ומצוות? את זה הוא משאיר לסבא, או ל”אדוקים”. גזירה זו של פרעה פוגעת בעיקר בנשים (עם כל הכבוד לבעל, אבל גם בשעות שהוא כן נמצא בבית, רוב הזמן הוא אינו מתעסק בחינוכם של הילדים), הן אלו המגדלות ומחנכות את הילדים, הן אלו החשות בתוך ליבן, את הגזירה הקשה הפוגעת בחינוך של הילדים בדורנו זה.
כאשר זוכה יהודי לצאת סוף סוף ממצרים ומפרעה הפיזיים והרוחניים, אזי דווקא הנשים הן אלו שיקלטו את גודל הנס, דווקא הן תצאנה בשירה בזמרה בתופים ובמחולות! זו אכן הסיבה שהנקודה העיקרית של פרשת השבוע, מצוינת דווקא בהפטרה - שירתה של דבורה. שירה על מפלת סיסרא וחילו. אנו העומדים על סף היציאה ממצרים, על סף הגאולה. צריכים לעשות את כל אשר ביכולתנו להינתק מפרעה ומה”יאור” ולצאת אל הגאולה לא רק עם שירה בפה אלא עם תופים וכלי זמר נוספים בשירה וריקודים אל הגאולה האמיתית והשלמה.
סיכום פרשת בשלח: הים נקרע לגזרים,
ה'מן' יורד מהשמיים ועמלק נוחל מפלה
הפרשות הקודמות, פרשת שמות, וארא ובא, הביאו לנו את הסיפור המרתק של גלות מצרים ועשרת המכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים. פרשת בשלח מספרת את היציאה ממצרים, המרדף של פרעה ונס קריעת ים סוף, לצד מאורעות נוספים שאירעו באותה תקופה.
עם ישראל יוצא, פרעה מתחרט
ביציאה ממצרים עומדות בפני היהודים שתי אפשרויות: מסע דרך ארץ פלשתים הקרובה יותר, ומסע דרך המדבר. מחשש כי מלחמות עתידיות עלולות לגרום לעם לרצות לשוב מצרימה, אלוקים מוביל אותם דרך המדבר כך שאפשרות החזרה למצרים תהיה נגישה פחות.
את ארונו של יוסף, שהשביע את אחיו לפני פטירתו "כאשר יפקוד אתכם האלוקים, תעלו את עצמותי ממצרים", נוטל משה יחד עמם.
ביום השלישי ליציאתם מורה האלוקים לבני-ישראל להטעות את המצריים ולצעוד לכיוון מצרים. מעשה זה יגרום לפרעה לחשוב כי בני-ישראל טועים במדבר, הוא ירדוף אחריהם כדי להשיבם למצרים ואז יתנקם האלוקים בפרעה ובכל חילו.
כאשר פרעה מבין כי בני-ישראל ברחו ממצרים והם לא מתכננים לשוב ליבו נהפך והוא ועבדיו אומרים לעצמם: "מה זאת עשינו? כיצד איפשרנו לבני-ישראל לצאת ממצרים"? הם רודפים אחרי בני-ישראל, ומוצאים אותם כשהם חונים על פני הים.
בני-ישראל חוששים מהמפגש הצפוי
היהודים המבחינים שפרעה רודף אחריהם יראים מהמפגש הצפוי. הם צועקים אל בורא העולם ומתלוננים למשה: מדוע הוצאת אותנו ממצרים? האם אין קברים במצרים, ולפיכך ביקשת להפוך את המדבר למקום קבורתנו לאחר שנמות במערכה עם פרעה? עדיפה עלינו עבדות במצרים ממוות במדבר.
אל תיראו! מרגיע אותם משה. התיצבו וראו את ישועת ה'. לא עליכם יהיה להילחם במצרים, כי האלוקים ילחם עבורכם.
האלוקים מורה למשה להרים את מטהו על הים והים יבקע, אזי בני-ישראל ילכו בתוך הים ביבשה.
לילה דרמטי
במשך כל הלילה עמדו מחנה ישראל ומחנה מצרים זה לצד זה כשרק עמוד ענן מפריד ביניהם. משה נוטה את ידו על המים, הים נקרע ובני-ישראל עוברים בתוך הים ביבשה.
המצרים ממהרים לרדוף אחריהם ולהיכנס אל הים; האלוקים מטיל מהומה במחנה מצרים, כשהוא מוריד עמוד אש השורף את אופני העגלות. המצרים מבינים כי האלוקים נלחם בהם ומבקשים לשוב על עקבותיהם, אך אז מורה האלוקים למשה לשוב ולנטות את ידו על הים והמים שבים ומכסים את כל חיל מצרים עד האחרון שבהם.
בני ישראל הצופים בנס המתרחש מול עיניהם מתמלאים ביראת אלוקים ובאמונה בו ובמשה עבד ה'.
שירת הים
משה ובני-ישראל שרים את מה שלאחר-מכן מקבל את הכינוי "שירת הים". השירה כוללת הודאה לאלוקים על הניסים שחולל מול עיניהם, היא מזכירה את הפחד והאימה הנופלים על כל האומות ששמע הנס מגיע לאזניהם, ומדברת על הארץ המובטחת ועל בית המקדש שיבנה בה.
גם מרים הנביאה שרה יחד עם נשי ישראל שירה בתופים ובמחולות.
המים המרים
לאחר הליכה בת שלושה ימים במדבר במהלכה לא מצאו מים, מגיעים היהודים אל מרה שם הם מוצאים מים. אך השמחה מוקדמת מדאי: המים מרים ולא ניתנים לשתיה. העם מתלונן למשה, הוא צועק אל בורא העולם שמורה לו להשליך עץ מסויים אל המים. העץ ממתיק את המים המרים ואלוקים אומר לעם כי אם הם ישמעו בקולו הוא יסיר מהם כל מחלה.
בתחנתם הבאה, אילים, מוצאים היהודים שתים עשרה מעיינות מים ושבעים תמרים.
המן
שוב מתלוננים היהודים למשה ולאהרן מדוע הוא הוציא אותם ממצרים. הפעם הם עושים זאת לאחר שהלחם שהוציאו ממצרים כצידה לדרך תם מכליהם. "אנו זוכרים את סיר הבשר עליו ישבנו במצרים" הם קובלים, "ואילו כעת אנו עומדים למות ברעב במדבר". משה משיב להם את דברי האלוקים: "שמעתי את תלונות בני ישראל. בערב תאכלו את בשר השליו ובבוקר אמטיר לכם לחם מן השמים".
כאשר בני-ישראל מגלים את שכבת הלחם בבוקר הם שואלים זה את זה "מן הוא"? "מה זה"? כך מקבל הלחם את השם: 'מן'.
האלוקים מצווה: יש ללקוט מן ה'מן' עומר (מידה מסויימת) לכל בן משפחה. אסור להותיר ממנו עד בוקר (כמה אנשים עוברים על הציווי והמן שהותירו מעלה תולעים); ביום שישי יש ללקוט מנה כפולה, שכן בשבת לא ירד 'מן' מהשמיים (גם כאן, קבוצת אנשים יוצאת ללקוט ביום השבת אך לא מוצאת מאום בשדה). בהזדמנות זו מצווה אותם האלוקים על שמירת השבת.
כדי לזכור את הנס בדורות הבאים, מניח אהרן בפקודת האלוקים מן בצנצנת. בסך הכול אכלו היהודים את המן במשך ארבעים שנה, עד שנכנסו לארץ ישראל.
(להרחבה נוספת לחצו על הקישור הבא: ה'מן', הלחם שירד מהשמיים)
מים מן הסלע
ברפידים שוב צמא העם למים, ובורא העולם מצווה את משה לקחת את מטהו ולהכות את הצור ממנו יצאו מים. משה עושה זאת, והמקום מקבל את השם 'מסה ומריבה', על שם שבני ישראל רבו וניסו את ה'.
מלחמת עמלק
בחנייתם ברפידים מגיע העם העמלקי ונלחם בישראל. משה מצווה את יהושע תלמידו לבחור לו אנשים ולצאת להילחם בעמלק. הוא עצמו יושב על ראש הגבעה יחד עם אהרון וחור, ומטה האלוקים בידו. בכל פעם שמשה מרים את ידו השמימה גוברים ישראל, ובכל פעם שהניח אותה גובר עמלק; ידיו של משה כבדות, והוא ישב על אבן כאשר אהרון וחור תומכים בידיו עד לשקיעת החמה, אז הוכרע עמלק.
האלוקים אומר למשה לכתוב את סיפור מלחמת עמלק בספר, "כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים".
משה בונה מזבח במקום כתודה על נס הניצחון. הוא מציין כי האלוקים נשבע בכסאו להילחם בעמלק לנצח
