לא כולם קוראים את ה“אותיות הקטנות”, אך אם תשימו לב להפטרה בשבת הקרובה, תראו שדווקא ההפטרה היא שירת דבורה – שירה של אישה ולא שירת דוד. למרות, ששירת הגברים – משה ובני ישראל נאמרה באריכות ואילו שירת מרים נאמרה בקיצור מוחלט – “ותען להם מרים שירו לה’ כי גאה גאה, סוס ורוכבו רמה בים”.
אם ניטיב לקרוא את הפרשה נראה שהפעם (כמו תמיד) ה”פלוס” מגיע דווקא לנשים, דווקא הן יצאו לא רק בשירה אלא בתופים ובמחולות. זו לא היתה סתם שירה בפה אלא הן דאגו להוציא עמהם תופים ביציאת מצרים (זהו המקור לתוף מרים המפורסם…) ועם תחילת שירתם של בני ישראל, החלו אף הן לשיר עם התופים שבידם ואף הוסיפו מחולות – שירה וריקודים.
למה דווקא הן שמחו בצורה כה מופגנת? מבהיר זאת הרבי : כגודל הצער כך גודל השמחה. למרות שבני ישראל עבדו בפרך, חייהם מוררו על ידי כך והם הולקו והושפלו על ידי המצרים, זה לא הגיע כלל לסבל של הנשים. סבלם של הנשים היה סבל בל יתואר, משום כך, נקראה מרים שנולדה באותה תקופה בשם זה, על שם המרירות “וימררו את חייהם” .
הסבל העיקרי החל בעיקר כאשר גזר פרעה “כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו”, הייתה זו גזירה שפגעה בעיקר בנשים. הן אשר סבלו את צער העיבור במשך חודשים ארוכים, המתינו ללידה של ילד נוסף, סבלו את צער הלידה ולמנגינת ליבם הושלך הבן ליאור הרי זהו סבל בל יתואר! לכן, כאשר זכו לצאת ממצרים, היו דווקא הן, אלו שהשמחה אצלם פרצה את כל הגדרים והן יצאו בתופים ובמחולות. זו שירה ושמחה של אלו המרגישות עד כמה עכשיו יהיה להן טוב ויוכלו לגדל ילדים חיים מתוך בריאות ונחת. שמחה זו שלהן, גברה גם על בקשתם של המלאכים, המדרש מספר שמלאכי השרת רצו לומר שירה, אמר להם ה’ המתינו עד שבני ישראל יסיימו את שירתם. כשאלו סיימו רצו שוב המלאכים לומר שירה אמר להם ה’ המתינו גם לשירתם של הנשים, אז, כאשר ותען להם מרים (לא להן – לנשים, אלא להם למלאכים) אזי הם קיבלו רשות לשיר! פרעה קיים גם היום, אם לא במישור הפיזי, אזי במישור המתהפיזי – רוחני. גם עכשיו קיים היצר הרע (פרעה), המעונין להשליך את ילדי ישראל ל”יאור”. היאור היה מקור הכלכלה של מצרים, ממנו הצליחו להשקות את השדות, לגדל תבואה, לשתות מים ובקיצור מקור לא אכזב של פרנסה, אשר ברבות הימים הפך להיות אליל מצרי! ה”פרעה” של ימינו שינה רק את הטקטיקה.
מצווה פרעה, היות ומקור החיים שלנו הוא הפרנסה, הרי צריך להשליך לשם את הילדים, צריך מגיל “אפס” לחנך ילד יהודי שילמד איך לפרנס את עצמו. ועליו להשקיע את כל זמנו בעניני העולם הזה ומה יהיה עם הנשמה? הרי גם לה מגיע “אוכל” – מזון רוחני של תורה ומצוות? את זה הוא משאיר לסבא, או ל”אדוקים”. גזירה זו של פרעה פוגעת בעיקר בנשים (עם כל הכבוד לבעל, אבל גם בשעות שהוא כן נמצא בבית, רוב הזמן הוא אינו מתעסק בחינוכם של הילדים), הן אלו המגדלות ומחנכות את הילדים, הן אלו החשות בתוך ליבן, את הגזירה הקשה הפוגעת בחינוך של הילדים בדורנו זה.
כאשר זוכה יהודי לצאת סוף סוף ממצרים ומפרעה הפיזיים והרוחניים, אזי דווקא הנשים הן אלו שיקלטו את גודל הנס, דווקא הן תצאנה בשירה בזמרה בתופים ובמחולות! זו אכן הסיבה שהנקודה העיקרית של פרשת השבוע, מצוינת דווקא בהפטרה – שירתה של דבורה. שירה על מפלת סיסרא וחילו. אנו העומדים על סף היציאה ממצרים, על סף הגאולה. צריכים לעשות את כל אשר ביכולתנו להינתק מפרעה ומה”יאור” ולצאת אל הגאולה לא רק עם שירה בפה אלא עם תופים וכלי זמר נוספים בשירה וריקודים אל הגאולה האמיתית והשלמה.
סיכום פרשת בא: בני ישראל יוצאים ממצרים!
בפרשת בא אנו קוראים על המכות האחרונות שמביא בורא העולם על מצרים, ולאחר-מכן על הרגע הגדול בו עם ישראל יוצא ממצרים אחרי שנים ארוכות של שעבוד וגלות.
מכת ארבה
“בא אל פרעה” מצוה האלוקים על משה ופוקד עליו לשוב אל פרעה ולהתרות בו לשלח את העבריים. אם לא תעשה זאת, מעביר משה לפרעה את דברי האלוקים, מכת ארבה תכסה את הארץ ותאכל את הצמחים שנותרו ממכת הברד.
עבדי פרעה למודי הניסיון מנסים לשכנע את אדונם להאזין לדברי משה. “הטרם תדע כי אבדה מצרים”? הם שואלים אותו, ומבקשים ממנו להרשות ליהודים לצאת כדי לזבוח לאלוקיהם. פרעה נעתר ושב וקורא למשה ולאהרן. “מי ומי ההולכים” הוא שואל אותם, כשהם משיבים לו כי הם ילכו “בנערינו ובזקנינו, בבנינו ובבנותינו, בצאננו ובבקרנו נלך כי חג ה’ לנו” הוא כועס. קורבנות וזבחים הם ענין לגברים בלבד! הוא קורא ומגרש אותם.
האזהרה מתקיימת, מכת הארבה מכה בפירות, בירקות ובצמחי מצרים ופרעה ממהר לקרוא למשה ולאהרן ולהתנצל בפניהם: “חטאתי הפעם” הוא מתוודה ומבקש מהם להתפלל לאלוקים ולהסיר את מכת הארבה. כתוצאה מתפילת משה רוח חזקה נושאת את כל הארבה אל הים והמכה סרה מעל מצרים. פרעה, כצפוי, חוזר לסורו.
מכת חושך
משה נוטה את ידו על השמים וחושך מתפשט בכל ארץ מצרים. בשלושת הימים הראשונים המצרים לא יכולים לראות איש את רעהו; בשלושת הימים לאחר-מכן, החושך סמיך כל-כך עד שהם לא יכולים לזוז.
בעוד המצרים סובלים מהחושך, לבני ישראל, היושבים בארץ גושן, יש אור.
שוב קורא פרעה למשה ומבטיח לשחרר את בני-ישראל בתנאי אחד: עליהם להשאיר את הצאן והבקר במצרים.
משה משיב בגאון: לא רק שנלך עם צאננו ובקרנו, גם אתה תתן לנו זבחים ועולות שנקריב לבורא העולם.
הדברים מכעיסים את פרעה: “לך מעלי! הישמר לך אל תוסף ראות פני, כי ביום ראות פני תמות”! הוא אומר למשה, שמשיב לו בנחת: כדבריך כן אעשה – לא אוסיף לראות עוד את פניך.
מכת בכורות, המכה האחרונה
תוך כדי שיחה עם פרעה, מתגלה האלוקים למשה ואומר לו על המכה האחרונה בה הוא עומד להכות את מצרים, לאחריה בני-ישראל יצאו ממצרים. משה ממהר להעביר את הנבואה לפרעה: “כה אמר ה’, כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים, ומת כל בכור בארץ מצרים”, כאשר עם ישראל יצא ממצרים, אפילו כלב לא יחרץ את לשונו! לבסוף, אומר משה, אתה עוד תבוא להתחנן בפני שנצא ממצרים.
אלוקים מצווה על משה לומר לעם ישראל לשאול כלי כסף וכלי זהב ממצרים, למען יצאו ברכוש גדול.
עם ישראל מתכונן לצאת ממצרים
בראש חודש בניסן, 14 יום לפני היציאה ממצרים, מוסר האלוקים למשה את מצוות קידוש החודש. מעתה ואילך לוח השנה היהודי יחושב לפי התחדשות הירח ולא לפי סיבוב השמש כפי שנוהגים אומות העולם.
לאחר-מכן הוא מצווה אותו על מצוות קורבן הפסח. המצווה כוללת פרטים שונים, ביניהם: א) על כל משפחה לקחת שה ביום יו”ד בניסן ולהכין אותו לקורבן פסח, שנקרא כך על שם שהאלוקים יפסח וידלג על בתי היהודים. ג) כמה משפחות קטנות יכולות להצטרף יחד לקורבן. ד) ביום י”ד בניסן הם ישחטו את השה, יקחו מן הדם וימשחו את מזוזות ומשקוף הבית. ה) את הבשר הם יאכלו צלי אש יחד עם מצה ומרור, כשהם נעולים בנעליים, חגורים, מקליהם בידיהם ומוכנים לצאת לדרך. ו) הנותר מן הבשר עד הבוקר יישרף באש. ז) רק אדם שנימול יכול להשתתף בקורבן. ח) אין לשבור בו עצם.
הדם אשר תמשחו על המשקופים יהווה סימן עבורי כי זהו בית בו מתגוררים יהודים. כאשר אכה את בכורות מצרים, אפסח ואדלג על בתים אלו, אומר האלוקים.
משה מוסר לבני-ישראל את דברי האלוקים והם קדים ומשתחווים מתוך שמחה על הבשורה המשמחת: הנה הם עומדים לצאת ממצרים. הם ממהרים לבצע את ההוראות.
זה קרה בחצות הלילה
בחצות הלילה מכה האלוקים כל בכור בארץ מצרים, ובדיוק כפי שניבא משה פרעה ממהר לקרוא לו ולאהרן ולומר להם לצאת ממצרים. ברכוש גדול – בדיוק כפי שהבטיח האלוקים לאביהם אברהם שנים רבות קודם לכן.
בסך-הכול שהו בני ישראל במצרים 210 שנה. התורה מחשבת זאת כ-430 שנה, מספר השנים שחלפו מאז כרת האלוקים את ברית בין הבתרים עם אברהם בה הבטיח לו את גאולת מצרים.
גברים, נשים וטף עם צאן ובקר רב יצאו יחדיו מארץ מצרים. אליהם התלוו ה’ערב רב’, תערובת גרים מאומות העולם.
בני ישראל יצאו ט”ו בניסן, בעצם היום. עמם הם הוציאו בצק אותו לא הספיקו לאפות שהפך למצה.
מצוות לזכר הנס
כדי לזכור את ניסי יציאת מצרים, מצווה האלוקים על בני ישראל את המצוות הבאות:
חג הפסח: בכל שנה יהיה עליהם לחגוג חג בן שבעה ימים, בו יאכלו מצות ולא חמץ.
מצוות תפילין: את סיפור יציאת מצרים יכתבו בני ישראל על פרשיות קלף, אותם ישימו ב’בתים’ שיניחו על הראש ועל הזרוע.
מצוות בכורות: כאות תודה לאלוקים על שהציל את בכורות ישראל במכת בכורות, יפרישו בני ישראל את בכורות בקרם וצאנם לאלוקים. את בכור החמור הם יפדו בשה.
כעת בני ישראל יוצאים אל המסע, לדרך חדשה שתוביל אותם אל הר סיני שם הם יקבלו את התורה. הפרק הבא בסיפור מופיע בפרשה הבאה, פרשת בשלח.
