רבי הלל, היה אחד מגדולי החסידים. בהיותו צעיר לימים החליט לנסוע לראות את אדמו"ר הזקן – הרבי הראשון של חב"ד. אך, למגינת ליבו, כל פעם שהוא היגיע לעיר שבה היה האדמו"ר, נאמר לו שהוא כבר נסע. יום אחד, שמע שהרבי יהיה בעיר מסויימת, הוא נסע לשם והתחבא בחדר שבו הרבי היה אמור להיות. באמתחתו, הייתה שאלה שבאותה הוא רצה לשאול את הרבי - במסכת ערכין. [מסכת זו, עוסקת במצוות ערכין וחרמים, אשר עיקר קיומם, היה בזמן שבית המקדש עמד על מקומו. לכן, מעטים העוסקים בה מאז חורבן הבית, וכאשר יש שאלה, מאוד קשה למצוא מישהו שיידע לענות. כאשר מישהו יודע לענות, זה מראה שאכן הוא גדול ובקיא בתורה].
עם היכנסו של הרבי לחדר, אמר הרבי במנגינת לימוד: אברך שיש לו שאלה במסכת ערכין צריך לכל לראש לדעת להעריך את עצמו! בשמעו זאת - התעלף רבי הילל ולא זכה לראות את אדמו"ר הזקן. אבל, מאז היה רבי הילל בודק את עצמו ומהדר מאוד בתורה ומצוותיה. הוא אכן למד להעריך ולבחון את עצמו, (כהוראת אדמו"ר הזקן איליו) האם הוא עובד את ה' כדרוש או עדיין לא. פרשת השבוע דנה בדיני "ערכין". אם אדם אומר "ערכי עלי" עליו לתת את ערכו - שוויו -לה' , תרומה לה' לבית המקדש . כל דיני פרשה זו הם דינים הגיוניים אשר מתבססים על הבנת אנוש. אם כן הי צריך להיות שעבודתו של רבי הילל תהיה בעיקר על פי השכל. אך, התוצאה הייתה שונה, עיקר עבודתו של רבי הילל הייתה עבודה בקבלת עול ובמסירות בלתי מוגבלת ולא עבודה על פי ההיגיון. מסביר זאת הרבי, כאשר אדם מתחיל להעריך את עצמו באמת, אזי הוא מבין בשכלו שעיקר עבודת ה' איננה ההבנה וההשגה, את הכוחות האלה נתנו לנו מלמעלה, עיקר העבודה היא עשיית רצון ה' וביטול ה"אני" שלנו. אזי נהיה האדם "עבד השם" במובן האמיתי, כנאמר על משה רבינו "עבד נאמן קראת לו".
דבר זה מתבטא בהמשך הפרשה בדיני חרמים. כאשר אדם מחרים משהו להשם, ואומר "הרי זה חרם !". אזי הדין הוא ש"אין להם פדיון". כלשון הכתוב לא יימכר ולא ייגאל. בעבודה הרוחנית של האדם (ששייכת גם בזמננו זה , כאשר המקדש אינו עומד על מכונו), פירושה של מצווה זו היא : כאשר האדם מקדיש – מחרים לה' , לא רק את נכסיו שלא ייהנה מגשמיות העולם [עולם מלשון העלם – שמעלים על הבורא], אלא גם את כוחות נפשו, שכל כוחותיו יהיו שייכים לה'. כלומר: רצונו, חכמתו, וכל שאר הכוחות יהיו "חרם לה", יהיו במצב הרוחני הנעלה ש"אין להם פדיון", אזי כמובן גם יתר הכוחות יהיו באותו מצב, וכל דיבור היוצא מפיו יהיה בו ברכה. כפי שאכן היה אצל רבי הילל, שהיה מברך, וברכותיו היו מתקיימות בשלמות.
אמנם אין חובה להעריך ולהחרים. אדם יכול לחיות 07 - 08 שנה ולקיים מצוות ולא להעריך את עצמו, ואף לא להביא את כוחותיו למצב הנעלה של חרם. אך אז, נשאר הוא שקוע ב"עולם" וכמובן שאינו מצליח להתרומם מעל החומריות, ולהדבק בה'. הברירה היא בידינו!
סיכום פרשת בהר - בחוקותי:
דיני השמיטה והיובל, ברכה וגם תוכחה
פרשת בהר-בחוקותי מורכבת למעשה משתי פרשיות נפרדות: בהר ובחוקותי. בשנים רבות קוראים את שתי הפרשות יחדיו.
נפתח בסיכום של פרשת בהר:
דיני שנת השמיטה
כאשר בני ישראל ייכנסו לארץ המובטחת יהיה עליהם לציין שני שנים מיוחדות: שמיטה ויובל. השנה השביעית מכונה שמיטה, ואילו לאחר 7 מחזורים של שבע שנים יש לציין את השנה ה-50 כשנת היובל.
גם בשנת השמיטה וגם בשנת היובל אין לחרוש, לזרוע או לקצור את יבול הארץ. בשנים אלה היבול יהיה מופקר לכל.
"וכי תאמרו: מה נאכל בשנה השביעית?" שואל בורא העולם ומשיב בעצמו: אתן ברכה מיוחדת בארץ, כך שמיבול שנה אחת (השנה השישית) תתפרנסו שלוש שנים: השנה השישית, השביעית והשנה השמינית עד שתוכלו לקצור מן היבול החדש.
שנת היובל
את שנת היובל מציינים באמצעות תקיעה בשופר ביום הכיפורים. שנת היובל מסמלת שחרור: כל העבדים משתחררים ושבים לביתם, וכל השדות שנמכרו חוזרים לבעלים הראשון. לפיכך, כאשר אדם מוכר שדה עליו לחשב כמה שנים יחלפו עד ליובל ולדרוש סכום הגון.
בתים שנמכרו: אם הבית נמצא בעיר מוקפת חומה, ניתנת למוכר הזדמנות בת שנה לרכוש את הבית שוב מדי הקונה. לאחר השנה הוא לא יכול לרכוש שוב את הבית, וגם ביובל הבית יישאר ביד הקונה. בית שנמצא בעיר שאינה מוקפת חומה, המוכר זכאי לשוב ולרכוש אותו בכל עת. במידה והוא לא עשה זאת הבית ישוב אליו ביובל – חינם אין כסף.
דיני אדם שירד מנכסיו
מצווה לסייע לאדם שירד מנכסיו, לסייע לו למצוא עבודה ולהלוות לו כספים בעת הצורך. אין להלוות בריבית.
כאשר יהודי הגיע למצב כספי נואש כל כך ומכר את עצמו לעבד בבית יהודי, על האדון להתייחס אליו כשכיר ולהעניק לו יחס נאות. הוא ישתחרר לאחר שש שנים או בשנת היובל – המוקדם מביניהם. לעומת זאת, עבד ניתן לרכוש עבד נוכרי לעולם ואף להעביר אותו בירושה לבני האדון.
יש לעשות כל מאמץ כדי לפדות אדם שמכר את עצמו לגוי כעבד. גם אם הוא לא נפדה קודם לכן, כאשר מגיעה שנת היובל הוא יוצא לחופשי, "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, אני ה' אלוקיכם."
שוב מצווה האלוקים על איסור עבודת אלילים, מצוות שמירת השבת ושמירת קדושת המקדש.
פרשת בחוקותי
"אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם" פותחת הפרשה, "ונתתי גשמיכם בעתם, ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו" כשהיא מוסיפה ברכות רבות, ביניהם "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד; והשבתי חיה רעה מן הארץ, וחרב לא תעבור בארצכם."
במידה ולא תצייתו לדברי, מזהיר אותם האלוקים, אעניש אתכם קשות. בפרשה זו מופיעים פסוקי ה"תוכחה" המכילים את העונשים הצפויים, חלילה, לבני-ישראל במידה ולא יקיימו את מצוות התורה, אך הם מסתיימים בנימה אופטימית:
"גם בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם, כי אני ה' אלוקיהם."
כמה אתה שווה?
כאשר אדם נודר סכום מסויים כתרומה, הוא יכול לומר "אתן כ'ערכו' (שוויו) של איש מסויים" או "אישה מסויימת". אלו הם ה'תעריפים' אותם יהיה עליו לשלם:
לתינוק זכר מגיל חודש עד גיל חמש: חמישה שקלים. מגיל חמש עד גיל עשרים: עשרים שקלים. מגיל עשרים עד גיל שישים: חמישים שקלים. מגיל שישים והלאה: חמישה עשר שקלים.
לתינוקת מגיל חודש עד גיל חמש: שלושה שקלים. מגיל חמש עד גיל עשרים: עשרה שקלים. מגיל עשרים עד שישים: שלושים שקלים. מגיל שישים ומעלה: עשרה שקלים.
במידה ולתורם אין את היכולת הכלכלית לשלם את הסכומים האמורים, ישום הכוהן את נכסיו ויחייב אותו בהתאם.
אדם הנודר בהמה, בית, שדה לצדקה
· אדם הנודר בהמה טהורה עליו להביא אותה למקדש ואין באפשרותו להמיר אותה בבהמה אחרת. במידה והוא עשה זאת גם הבהמה המקורית וגם זו שהמיר בה קדושות, כקנס על מעשהו.
· אדם הנודר בהמה טמאה או בית כתרומה רשאי לפדות אותם תמורת השווי המקורי בתוספת חומש.
· אדם הנודר שדה יכול לפדות אותה תמורת חמישים שקל לכל שטח המכונה 'חומר שעורים'. אם הוא מחליט שלא לגאול את השדה היא תשוב אליו ביובל כל עוד והיא נותרה בידי גזבר ההקדש ולא נמכרה לאחר. אם הוא עצמו רכש את השדה מאחר, השדה תשוב לבעלים המקורי.
