ספר התורה שאנו קוראים בו, מוזכר לראשונה בפרשתינו! ויכתוב משה את התורה... ויתנה אל הכהנים בני לוי. בהמשך לאחר שמשה רבנו מסיים לכתוב את כל דברי התורה, מצווה משה את הלווים להניח את ספר התורה ליד לוחות הברית, ומסיים: הקהילו אלי את כל... ומשה דיבר אל כל קהל ישראל את שירת האזינו.
הקהלת עם ישראל הייתה בדרך כלל על ידי הכוהנים שתקעו בחצוצרות, משום מה, דווקא כאן, מצווה משה את הלווים להקהיל וכמובן שלא על ידי חצוצרות. ומדוע?
הרבי מבאר את הדברים, לפי פירושו של רש"י. אותו היום, הוא יומו האחרון של משה רבינו עלי אדמות, ביום זה הועבר שבט המנהיגות ליהושע.
אמנם, למרות שיהושע היה מנהיג אחרי משה, לא היה זה באותו תוקף. כפי שחכמינו ז"ל אומרים פני משה – כפני חמה (שמש) ופני יהושע כפני לבנה (ירח), למרות ששניהם מאירים אך זה כמובן לא באותו תוקף. מאידך ברור, ששני מלכים לא יכולים להשתמש בכתר אחד, אין אפשרות שמשה ויהושע שניהם יהיו מלכים בו זמנית.
כאשר משה רוצה לאסוף את עם ישראל ולהורות להם, אזי, בזמנים רגילים הוא קורא להם בחצוצרות, אך כאשר שבט המלוכה אצל יהושע, הוא לא יכול להשתמש בזה בתוקף המלכותי, מאידך, יהושע, לא קיבל כלל את הרשות להשתמש בהם [נאמר עשה לך – רק למשה]. פה הוא מבקש לאסוף את עם ישראל, לא כמנהיג אלא, כמשה רבינו! משה, איננו רק מנהיג ראשון של עם ישראל, אלא כפי שרש"י מביא בספר במדבר פרק כ"א פסוק כ"א: "משה הוא ישראל, וישראל הם משה"! זה לא רק מנהיג מוצלח, מוכשר, מיוחד וכו', אלא, עצם נשמתו של משה קשורה בעצם נשמתם של עם ישראל. כפי שאדמו"ר הזקן מסביר זאת בספר התניא, שבכל יהודי בעצם נפשו יש ניצוץ מנשמת משה רבינו. משה, הוא הנשמה הכללית הקשורה עם נשמות כל היהודים שבכל דוד ודור ובמיוחד בדורו הוא. מסיבה זו, הוא אכן דואג לכל יהודי באשר הוא, ונוגע לו באמת מצבו הרוחני.
כאשר מגיע יומו האחרון, הוא כבר לא "מנהיג ועם" היחס שלו איננו של מלך ונתינים, ואף לא של מורה דרך ומקבלי השפעה. ביום זה "אין שלטון ביום המוות", כאן מתגלית עצם נשמתו של משה רבינו, הקשורה בעצם נשמתם של עם ישראל. לכן, הוא לא מצווה לתקוע בחצוצרות – המהוות כוח שלטוני, אלא רק להקהיל.
המעניין הוא, מדוע מצווה משה דווקא את הלויים לעשות זאת? השוני בין הכהנים והלווים בעבודתם ה', הוא בסגנון עבודתם. הכהנים בעבודת הקרבנות והלווים בשירה וזמרה, הקרבנות מלשון קירוב, כהנים הם אנשי החסד ומברכים אותנו באהבה. לעומתם הלויים בשירה וזמרה. השיר והניגון מרוממים את הנפש וגורמים לה להשתוקק להתרומם ולהתעלות. דרך עבודתם זו של הלויים גורמת לאדם רצון להתעלות ולצאת מעצמו. כאן משה רבינו רוצה לרומם את ישראל ולגלות בהם את עצם הנפש המקשרת בינו לבינם, לכן, פונה הוא ללויים להקהיל את העם.
סיכום פרשת וילך: פרידה מעם ישראל, מינוי יהושע
משה נפרד מבני-ישראל ולמנות את יהושע כממלא מקומו. הוא מציין כי ביום זה מלאו לו מאה ועשרים שנה, ומכין אותם לקראת קרבות כיבוש הארץ הקרובים. אל לכם לחשוש ממלחמות אלו, הוא אומר, כי אלוקים עמכם.
הוא קורא ליהושע ואומר לו דברים ברוח דומה.
לאחר-מכן הוא מעביר לבני-ישראל את מצוות ה"הקהל": בשנה שלאחר שנת השמיטה יהיה עליהם להתכנס בבית המקדש, שם ישא המלך דברים בפניהם מן התורה ויחזק אותם בקיום התורה והמצוות.
לאחר-מכן קורא האלוקים למשה וליהושע להתייצב בפניו. בורא העולם מוסר להם כי יבוא יום לאחר מיתת משה ובני-ישראל יזנחו את דרך התורה ויפנו אחרי אלוהים אחרים, וכעונש על כך הוא יסתיר את פניו מהם. לאחר-מכן הוא מצווה על משה לכתוב את "שירת האזינו" (שתופיע בפרשה הבאה) ולכתוב זאת כעד לבני-ישראל.
משה רבינו כותב את כל חמשת חומשי התורה בספר מיוחד, מעניק זאת לכוהנים ומצווה עליהם להניח זאת ליד ארון הברית.
