בידי כמה שקלים בודדים אך עלי לקנות נרות שבת ונרות חנוכה. מה עדיף? שאקנה נרות שבת או נרות חנוכה? שאלה זו לא כל כך רלוונטית לימינו. הפתרון הטוב ביותר : גש לבית חב”ד הקרוב ותקבל את שניהם…. אך בזמנים עברו הייתה זו שאלה של ממש. הרמב”ם פוסק להלכה בסוף הלכות חנוכה: נר ביתו (שבת) עדיף משום שלום בית. הסיבה לכך: “שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם…”.
המילה “שלום”, הפכה למותג. אך תכנה היהודי והעיקרי הוא לבטל את ההתנגדות (לקדושה) בעולם עד למצב האופטימאלי שאין בכלל מנגד והאויב הפך לאוהב. כל התורה ומצוותיה, מטרתם היא “לעשות שלום”, לפעול באופן חיובי, להוסיף טוב וקדושה לעולם על ידי קיום המצוות. בכך מגלים בעולם (“עולם” – מלשון “העלם”), את מקורו האמיתי : הקדוש ברוך הוא, בורא עולם ומנהיגו. או אז, אין כל אפשרות שהעולם יפריע או יסתיר על מקורו האמיתי.
היות והמטרה העיקרית היא “לעשות שלום”, להוסיף באור וטוב, כאשר לפנינו 2 מצוות, ואי אפשר לקיים את שתיהן ביחד, צריך לראות איזו מצווה מוסיפה באור ומה מטרתה “מיגור החושך”. נר שבת, עיקר הדלקתו כדברי הרמב”ם: תוספת כבוד ועונג שבת. כלומר: הוספה באור. לעומת זאת, עיקר פרסום והדלקת נרות חנוכה הוא להודות לה’ על ביטול גזירות היוונים “שגזרו על עם ישראל …וביטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ומצוות”. במילים אחרות: ביטול הרע. מכיוון שהדלקת נרות פועלת שלום בית באופן חיובי, ואילו נרות חנוכה עיקרם הוא ביטול הרע, לכן נקבע להלכה “נר שבת עדיף”!
אם נתבונן טוב יותר, נראה שבקיום מצוות נר שבת, ישנו גם את התוכן של נרות חנוכה. ההדלקה היא אמנם כדי להוסיף בעונג שבת, אך זה פועל את שלום הבית על ידי “שלא יכשלו בעץ או באבן”. אמנם מוסיפים בטוב, אך זה גורם ממילא את מיגור הרע. היות והשבת מטרתה היא לעשות שלום, הרי זו מטרת כל המצוות, כולל (ובמיוחד) מצוות נר חנוכה, שבוטלו הגזרות וניתן לקיים את המצוות בשלוה.
כדי להוכיח את העיקר שמטרתו “לעשות שלום בעולם”, מביא הרמב”ם ראיה ממחיקת שם ה’. שם ה’ “הוי”ה”, הוא השם המיוחד, שאסור לכותבו שלא לצורך, או לאומרו ועל אחת כמה וכמה שלא למחוק אותו. אף על פי כן, במקרה מסוים מצווה התורה לכתוב את השם ואף למחוק אותו כדי לעשות שלום בין איש לאשתו! כתיבת שם ה’ היא תחילת המצווה, כתיבת שם ה’ על פי ציווי ה’ פועלת קדושה בעולם, המטרה בזה היא: למחוק אותו, כדי לעשות שלום בין איש לאשתו! היעד העיקרי הוא:”שלום בעולם” ולשם כך אפילו מוחקים את שם ה’!
זהו גם תוכנו של נס חנוכה, ניצחון החשמונאים את היוונים, בא על ידי מסירות נפשם של החשמונאים לקיים את ציווי ה’. מסירות נפש היא גילוי נקודת היהדות, הנמצאת אצל כל עם ישראל בשווה. כאשר נקודה זו מתגלית, לא שייכת שום התנגדות {זהו מצב של שלום בעולם מצד הנפש} וכתוצאה מכך גברו על היוונים ולכולנו יש את חג החנוכה.
נשתדל להדליק נרות חנוכה בערב שבת לפני הדלקת נרות שבת, ובמוצ”ש אחרי הבדלה. בשאר הימים הדלקת הנרות החל ב- 17:45 כל עוד בני הבית ערים. חג חנוכה שמח לכולנו.
סיכום פרשת מקץ: אחרי נתק ארוך,
אחי יוסף פוגשים אותו (בלי לדעת)
יוסף נמק בכלא שנתיים ימים, עד שפרעה חולם בלילה אחד שני חלומות מוזרים: בחלום הראשון שבע פרות רזות וצנומות אוכלות שבע פרות יפות ובריאות; בחלום השני, שבע שיבולים דקות ושדופות בולעות את שבעת השיבולים היפות והמלאות.
בבוקר פרעה קורא לכל חרטומי מצרים וחכמיה אך איש לא יודע לפתור את החלומות. שר המשקים נזכר ביוסף, הנער העברי היושב בבית-הכלא, ומספר לפרעה כיצד פתר יוסף את חלומותיו – ואת חלומות שר האופים – בהצלחה. פרעה מתפעל ומזמין את יוסף לפתור את חלומותיו.
לאחר שהסתפר והחליף את בגדיו, יוסף פותר את החלום:
שבע שנות שובע עומדות להגיע אל הארץ אך מיד לאחריהם יגיעו שבע שנות רעב. הרעב יהיה גדול כל-כך, עד שהוא "יבלע" את השובע הגדול ששרר קודם לכן. אני מציע – ממשיך יוסף – שתמנה פקידים מיוחדים שיאגרו תבואה לקראת הרעב הגדול.
"אחרי הודיע אלוקים אותך את כל זאת, אין חכם ונבון ממך"! קורא פרעה בהתפעלות, וממנה את יוסף למשנה למלך, מעניק לו את טבעתו ונותן לו את אסנת, בתו של פוטיפר (אדונו לשעבר) לאישה.
יוסף ממהר ליישם את התכנית ואוגר מזון רב לקראת שנות הרעב. בשנות הרווחה נולדים לו שני בנים: מנשה ("כי נשני (השכיחני) אלוקים את כל עמלי ואת בית אבי") ואפרים ("כי הפרני אלוקים בארץ עניי").
שנות השובע מסתיימות במהירות, ורעב שורר בעולם כולו. המצרים הרעבים נאלצים לבקש מיוסף תבואה מן המחסנים, ורבים נוהרים מרחבי תבל כדי לרכוש מזון בכסף מלא.
בין הבאים: עשרת אחי יוסף, שנשלחו על-ידי אביהם. בנימין נשאר בבית מחשש יעקב "פן יקראנו אסון".
יוסף מזהה את אחיו אך הם לא מזהים אותו. הוא מאשים אותם שהם מרגלים וכי באו לתכנן כיצד לכבוש את מצרים. האחים, בניסיון התגוננות, גוללים את סיפור חייהם. באנו מארץ כנען, הם מספרים. יש לנו עוד שני אחים – האחד (יוסף) נעלם, והשני (בנימין) נשאר בבית. יוסף לא משתכנע ומציע להם לאמת את דבריהם: כולם ישארו במאסר, ואח אחד ישוב לארץ כנען כדי להביא את בנימין.
בבית הכלא הם יושבים במשך שלושה ימים, ולבסוף יוסף משחרר את כל האחים חוץ משמעון, אותו הוא עוצר כבן ערובה עד שהם ישובו עם בנימין.
כשהם משוחחים בינם לבין עצמם בלשון הקודש (בהנחה שיוסף, ה"מצרי", לא מבין את השפה) הם מכים על חטא. "נענשנו בעונש כזה מכיוון שלא שמענו לתחנוני יוסף כאשר מכרנו אותו". יוסף שומע, מתרגש ובוכה בחשאי.
בדרך הביתה הם מגלים שבדרך מסתורית הכסף ששילמו עבור המזון שרכשו הושב לשקם. הם חוששים כי מישהו רוקם להם עלילת שווא, מחוסר ברירה הם שבים הביתה, אל יעקב היושב בארץ כנען.
לאחר שהוא שומע את הסיפור יעקב לא מאפשר להם לקחת את בנימין. "יוסף איננו, שמעון איננו, ואת בנימין תקחו"? הוא שואל במר נפשו. אך כשהרעב גובר ולא נותרת ברירה, יהודה מתחייב להשיב את בנימין בשלום ויעקב מסכים באי-רצון.
הם שבים למצרים, הפעם עם בנימין. יוסף מסביר להם פנים וכשהוא פוגש את בנימין – אחיו מאמו – נכמרים רחמיו והוא יוצא אל חדר אחר כדי לבכות. לאחר-מכן הוא עורך סעודה עבורם, מחלק להם מנות ולבנימין מעניק מנה גדולה יותר.
לפני שהם יוצאים יוסף מצווה שוב להשיב את הממון אל שקיהם, ולהטמין את גביע הכסף שלו בשק בנימין. לאחר הליכה קצרה רודף הממונה על בית יוסף אחרי האחים וגוער בהם: מדוע גנבתם את גביע הכסף של אדוני? הם מכחישים בתוקף, ואחרי חיפוש קצר הגביע נמצא בשק בנימין. הם שבים אל יוסף בבושת פנים, ויוסף מציע: הגנב יענש ויהיה עבד שלי, ואתם תוכלו לשוב בשלום הביתה, אל אביכם.
