עוד בהיותו בן שלוש שנים הכיר אברהם כי ישנו בורא עולם, הוא הבין שהשמש והירח אינם יכולים לנהל את העולם. מעט שנים אחר כך הוא ניפץ את כל הפסלים בביתו של אביו תרח והוא הושלך למדורת אש באור כשדים. בגיל 75 הוא עזב את כל משפחתו והלך לנדוד לארץ כנען, במשך יותר מעשרים שנה הוא עובר ממקום למקום ומפיץ את האמונה המונותיאיסטית בא-ל אחד. הוא מקיים את כל מצוות התורה למרות שהן עדיין לא ניתנו. אך משום מה ברית מילה הוא לא עשה עד גיל 99 ומדוע?
עם כל הכבוד לאברהם אבינו, תפילין כמו שאנו מניחים הוא לא יכל להניח , שהרי בתפילין שלנו מוזכר על יציאת מצרים , מצוות שעדיין לא יכלו להיאמר לאברהם, סביר שגם מזוזה רגילה לא הייתה בפתחו וכמוה מצוות רבות שאותן אנו מקיימים.
מה כן, הוא קיים את המצוות כפי שהן ברוחניות. לפני קיום המצוות נוהגים לומר “לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה” - או במילים שלנו, קיום המצווה נעשה כדי לגרום לייחוד וחיבור, המשכה של קדושה לתוך העולמות.
פעולה זו יכל אברהם אבינו וכל יתר האבות, לקיים גם לפני מתן תורה.
אך הם לא יכלו לגרום שהחומר הגשמי יהיה קדוש, כפי שכל אחד מאיתנו גורם על ידי תפילן, מזוזה, לולב ושאר המצוות.
חידושה המיוחד של ברית המילה אצל אברהם, מתבטא בשינוי פיזי בגופו הגשמי, החומר הגשמי של אברהם אבינו הפך להיות קדוש. דבר זה יכל להיעשות רק על ידי ציווי מאלוקים למול את עצמו. מצווה זו, מהווה סימן ונתינת כוח לבניו - לבני ישראל בכל הדורות, כיצד עליהם לקיים מצוות. מצווה זו נעשתה בחלק מסוים בגוף אשר תאוותו מרובה, לאחר מכן הפך אברהם להיות “מהול” והוא כמובן איננו ערל.
לכל לראש מצוות צריך לעשות, כוונות ומחשבות זה דבר טוב, אך נדרשת מאיתנו עשייה פיזית של דברים. שנית, מטרת המצוות היא לזכך את החומר, להחליש את תאוותינו, דווקא איפה שמאיד מתחשק לנו, שם נשעה את רצון הבורא ונכבוש בכך את רצונותינו ה”בהמיים” .
בנוסף לכך המצוות צריכות להיות בשני כיוונים “מהול” – קיום מצוות חיוביות, מצוות עשה, שבהם מעשה את רצון ה’. מאידך צריך גם להיות “אינו ערל” שלילת המעשים השליליים.
לא מספיק לסייע לזולת, לתת צדקה ולהניח תפילין. אלו דברים מצויינים, אך מיהודי נדרש גם לא לעבור על רצון ה’ גם אם כרגע מתחשק לו אחרת, ובמילים אחרות לא לעבור על מצוות “לא תעשה”.
אברהם אבינו, אבי האומה, בקיום מצוות בית מילה, מהווה עבורנו סמל ודוגמא לקיום המצוות בכל הדורות , בשלושת הפואנטות: קיום מצווה בחומר הגשמי וזיכוכו של החומר וקיום שני הכיוונים של המצוות, מצוות עשה ומצוות לא תעשה מתוך שמחה וטוב לב.
סיכום פרשת לך לך: אברהם בארץ כנען, הרעב וברית בין הבתרים
לפניכם סיכום קצר ויפה של פרשת לך לך:
לך לך מארצך
בן שבעים וחמש שנה היה אברם, ועדיין לא נולדו לו בנים. בורא העולם מצווה אותו "לך לך מארצך, וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" – הלא היא ארץ כנען. אברם יוצא בראש שיירה הכוללת אותו, אשתו שרי, אחיינו לוט, עבדים ושפחות, גברים ונשים שהחלו להאמין באלוקים בהשפעת אברם ושרי וכן רכוש רב.
בארץ כנען מתגלה אליו האלוקים ואומר לו: "לזרעך אתן את הארץ הזאת"! אברם רואה בכך בשורה כפולה: יוולדו לו בנים, והם יירשו את הארץ. כאות תודה, הוא בונה מזבח לה'.
אברהם ושרה
לא ארכו ימי ישיבת אברם בארץ החדשה, ורעב שפרץ בארץ מאלץ אותו לצאת אל ארץ מצרים. בדרך הוא חושש כי המצרים יחמדו את יופי אשתו שרי ויהרגו אותו, והוא מבקש ממנה לומר כי היא אחותו. חששותיו מתגשמים: שרי נלקחת לבית פרעה, אך מחלה מסתורית שתוקפת את פרעה גורמת לו להשיב אותה אל אברם. הוא מעניק לזוג שומרים שילוו אותם בדרכם חזרה לארץ כנען.
השיירה שוב עושה את דרכה לארץ כנען. לאברם – וגם לאחיינו לוט – מקנה רב, ובין רועיהם מתפתחת תיגרה. אברם מציע ללוט להיפרד זה מזה. לוט מאמץ את הרעיון, ובוחר את העיר סדום, עיר יפהפיה אך מושחתת, למקום מגורים.
שוב מתגלה האלוקים אל אברם ומבטיח לו "כל הארץ אשר אתה רואה, לך אתננה ולזרעך עד עולם". אברם מתיישב בחברון ובונה שם מזבח נוסף.
מלחמת המלכים
מלחמה פורצת באיזור: חמישה מלכים, ביניהם מלך סדום ועמורה, נגד ארבעה. ארבעת המלכים בראשות כדרלעומר מנצחים ולוקחים בשבי את כל יושבי סדום, ביניהם את לוט, אחיינו של אברם. הדוד נחלץ לעזרה, רודף אחרי המלכים, מכה בהם ומשחרר את לוט. בדרך הביתה הוא נפגש בכוהן מלכיצדק המברך אותו על נצחונו.
מלך סדום אסיר תודה לאברם ומציע לו ליטול את הביזה; אברהם מסרב ונשבע שהוא עצמו לא יטול מאומה, מחוט ועד שרוך נעל. רק מי שסייע לו במלחמתו יקבל שכר מן הביזה.
ברית בין הבתרים
שוב מתגלה האלוקים אל אברם ואומר לו "שכרך הרבה מאוד". לשאלתו של אברם מה יעשה בשכר זה, כאשר אין לו בנים, מבטיח לו האלוקים כי זרעו יהיה ככוכבי השמים. הוא כורת עמו את ברית בין הבתרים, בהמות שבותרו לשני חלקים, ועם שקיעת החמה מתגלה אליו, מספר לו על גלות ושיעבוד מצרים אך גם על הגאולה המובטחת.
אברהם מתחתן עם הגר, מגרש אותה והתגלותו של המלאך
לאברם ולשרי עדיין אין ילדים, ושרי מציעה לבעלה לקחת את הגר, השפחה המצרית, לאישה. אולי בזכות זו יוולדו לי בנים, אומרת שרי. הגר נכנסת להריון ומזלזלת בשרי גבירתה; שרי, בתגובה, מענה אותה והגר בורחת מן הבית.
בדרך היא פוגשת מלאכים: הראשון אומר לה לשוב אל בית שרי. השני מבטיח לה כי "זרעך לא יספר מרוב". השלישי מצווה עליה לקרוא לבן שיוולד בשם 'ישמעאל', "כי שמע ה' אל ענייך". הוא גם מגלה לה שבנה יהיה פרא אדם.
אברהם ושרה מקבלים שם חדש; מצוות ברית מילה
בגיל תשעים ותשע, מתגלה האלוקים אל אברם ומצווה עליו למול את עצמו. כמו-כן, הוא מורה לו לשנות את שמו מ'אברם' ל'אברהם', כי הוא יהיה לאב המון גויים. הוא שוב מבטיח לו את ארץ כנען כנחלת עולם. גם שמה של שרי שונה: היא תקרא שרה.
מכאן ואילך, ממשיך הבורא לומר לאברהם, כל זכר שיוולד לזרעך יימול בגיל שמונה ימים.
אברהם מקיים את הציווי: ביום הולדתו התשעים-ותשע מל אברהם את עצמו ואת כל בני-ביתו. ביניהם היה ישמעאל בן הגר, שלו מלאו שלוש-עשרה שנה.
