רבי דובער, שנקרא "אדמו"ר האמצעי", גר בצעירותו בדירתו של אביו הרבי הראשון של חב"ד רבי שניאור זלמן מליאדי. הוא גר בקומה הראשונה ואביו גר בקומה העליונה. באחד הימים ישב רבי דובער ולמד. הלימוד היה כה עמוק, עד שלא שם לב לבנו הקטן שנפל מהעריסה בה שכב. אביו , רבי שניאור זלמן שמע את הילד, ירד מהקומה העליונה, לקח את התינוק לידיו, הרגיעו והניחו במיטה.
אחרי זמן , אמר רבי שניאור לבנו רבי דובער: גם אם אתה עסוק בעמקי סודות התורה, עדיין צריך אתה לשמוע את קול הילד הבוכה! אמרה זו של האדמו"ר הזקן, הפכה להיות המוטו בהפצת היהדות ותורת החסידות. הנער הבוכה לא חייב להיות קטן בגיל, זה יכול להיות אדם מבוגר, או נער צעיר, הבוכה ומבקש ללמוד תורה. במקרה זה , חובתנו לעזוב את כל הענינים הצידה, כולל לימוד והתעלות עצמית , ולראות איך אפשר לסייע לאותו אדם ללמוד עימו תורה או למצוא דרכים כדי לסייע לו.
ישנם הבוכים בקול, אך ישנם כאלו שבכיים, לא נשמע בחוץ, אבל, נשמתם האלוקית זועקת יום יום לעזרה. היא רוצה לחזור חזרה ל"עריסה", למצבה הרוחני הנעלה בו הייתה לפני שירדה לעולם. האפשרות היא בידינו, למצוא יהודים אלו, ולנסות לגלות בתוכם את ה"בכייה" והתשוקה לחזור לחיק אביהם שבשמים.
יכול אדם לטעון: מי אני? ומה היא יכולתי? עדיף שאתעסק בלימודי הפרטיים. או לצד ההפכי, מה מעניין אותי יהודי אחר? המענה על כך, בא דווקא מהחידושים בעולם שבתקופה זו. בתקופתנו הראו לנו שמעשה של אדם בודד במקום קטן בעולם, יכול לעזור ולסייע אף לאדם אחר, הנמצא בקצה העולם ומאידך, יכולה להרוס באותה מידה. הברירה היא בידינו, האם להוסיף באור, אור התורה ומצוותיה, או להתעלם או אף להרבות בחושך.
ההתחלה צריכה להיות בעזרה לילדים בגיל, לחזק את החינוך היהודי בכל מקום שהוא, זהו הבסיס להפצת היהדות ומעיינות החסידות. המשל לכך הוא מגרעין של עץ, כאשר הגרעין הוא משובח , אזי יצמח גם עץ כמו שצריך. כל פעולה המשבחת את הגרעין, תביא השבחה לעץ שיגדל ממנו. כך גם חינוכם של ילדי ישראל, זהו הגרעין, ממנו ימשיך הדור הבא של עם ישראל.
בעומדנו בימים שבין חגו של האדמו"ר האמצעי בי' כסלו, לבין חג הגאולה של האדמו"ר הזקן בי"ט בכסלו, זהו הזמן המתאים ביותר לשים לב אל דרכנו בחיים, להקשיב לילדים הרבים שבוכים. בין אם קול בכייתם הפיזי נשמע באוזננו, ובין אם איננו מסוגלים לשמוע קול זה מפני היותו קול פנימי ורוחני. מה שברור , עלינו לראות איך להגיע ולהביא לכולם את מעיינות החסידות, דבר שיזרז עוד יותר את התגלותו של הרבי בגאולה האמיתית והשלימה. בהזדמנות זו , נאחל לכל קוראי המדור "לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות תכתבו ותחתמו".
סיכום פרשת וישלח: המפגש הדרמטי בין יעקב ועשיו
פרשת וישלח נפתחת בתיאור המפגש הגורלי בין יעקב לאחיו לאחר למעלה מעשרים שנות נתק. לאחר שבפרשת ויצא מסופר על מסע יעקב לחרן, נישואיו עם רחל ולאה, בלהה וזלפה ו-12 הילדים שנולדו להם, פרשת וישלח מספרת על מסעו של יעקב בחזרה הביתה, לארץ כנען.
לפניכם סיכום קצר ויפה של פרשת וישלח:
יעקב חוזר לארץ כנען ונפגש עם אחיו
יעקב יוצא לארץ כנען, ובדרך הוא מנסה ליישר את ההדורים עם אחיו, עשו. הוא שולח שלוחים שיפייסו אותו, אך הם שבים ומעדכנים אותו שפני אחיו למלחמה.
הוא מחליט להתגונן בשלוש דרכים שונות: ראשית, הוא מחלק את העם לשני מחנות. אם יותקף, חלילה, מחנה אחד, ינצל המחנה השני. שנית, הוא נושא תפילה לבורא עולם שיציל אותו מכוונותיו של עשו. לבסוף, הוא מכין מנחה הכוללת בקר וגמלים, ושולח אותה לאחיו.
הוא חוצה את נחל יבוק, מעביר את נשיו ובניו, שב כדי להעביר פכים קטנים ושם הוא פוגש באיש מסתורי, מלאך שהיה שייך למחנה עשו. יעקב נאבק בגבורה אך המלאך מצליח לנקוע את כף ירכו. כשעולה השחר, מבקש המלאך מיעקב לתת לו ללכת לעבודת היום, אך יעקב אומר "לא ארשה לך ללכת, אלא אם תעניק לי ברכה". המלאך מעניק לו ברכה ואומר לו ששמו יקרא מהיום והלאה ישראל, "כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל". לזכר מאבק זה, היהודים לא אוכלים את גיד הנשה עד היום הזה.
סוף-סוף התרחש המפגש הגורלי ולאחר שנים של פרידה נפגשו האחים – יעקב ועשו. למראה המשפחה הגדולה התעוררו רחמיו של עשו והוא מנשק את יעקב. הוא מסרב לקחת את המנחה, אך יעקב מפציר בו והוא ניאות. עשו מציע ליעקב להצטרף עמו לעבר עירו, שעיר, אך יעקב מתנצל ומסביר כי הצאן והילדים לא יעמדו במסע מהיר ועלולים למות בפתאומית. לחילופין, הוא מציע שעשו יסע לבדו והוא יצטרף אליו מאוחר יותר.
(הערה: למרות שבפרשת השבוע – וגם בפרשות לאחר-מכן – יעקב לא נסע לעבר שעיר, הבטחתו של יעקב תתקיים בביאת המשיח, כפי שנאמר בפסוק "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו")
האחים נפרדים, עשו יוצא לעירו ויעקב חונה בסוכות, ולאחר-מכן בשכם שם הוא בונה מזבח.
אונס דינה ונקמת האחים
במקום המגורים החדש, העיר שכם, יוצאת דינה בתו של יעקב לטיול קצר. שכם, בנו של המושל המקומי חמור, אונס אותה ומבקש לשאת אותה לאישה. יעקב ששומע על המאורעות ממתין לבניו – הנמצאים בשדה – וכשהם שבים הביתה, הוא משתף אותם במתרחש.
כאשר חמור בא עם בנו, שכם, להציע נישואין לדינה, מערימים עליו האחים ומסבירים לו כי הם יסכימו להצעת הנישואין אך ורק אם חמור, שכם וכל בני עירו ימולו את עצמם. "לחרפה היא לנו להתחתן עם כאלו שאינם נימולים" הם מסבירים. שכם וחמור עושים עבודת הסברה נפלאה ומשכנעים את כל בני העיר למול את עצמם, וביום השלישי לאחר המילה, היום הקשה ביותר, באים שמעון ולוי, הורגים את כל אנשי העיר לפי חרב, ואת אחותם, דינה, לוקחים מבית שכם. לאביהם הם מסבירים כי הם לא יכלו לעמוד מנגד ולראות את כבוד אחותם מחולל.
אלוקים מתגלה ליעקב ומצוה עליו לעלות לבית א-ל ולבנות לו מזבח. יעקב מצוה על משפחתו להיטהר מכל האביזרים האליליים שלהם, והוא טומן אותם תחת העץ. הם נוסעים, ופחד אלוקים נפל על כל הסובבים אותם ואיש לא העז לתוקפם.
יעקב מקבל את השם ישראל; רחל יולדת בן נוסף, ומתה
דבורה, מינקת רבקה, מתה ונקברת תחת האלה.
אלוקים מתגלה אל יעקב ואומר לו כי שמו יקרא מהיום והלאה ישראל. הוא מבטיח לו כי הוא יפרה וירבה וכי הארץ תינתן לבניו.
בדרך, ליד העיר אפרת, עומדת רחל ללדת מתוך קשיים גדולים. דקות ספורות לפני הלידה, המילדת מבשרת לה שעומד להולד לה בן – אך רחל לא הספיקה לראות ממנו נחת רב, שכן היא נפטרה מיד לאחר הלידה. היא כינתה אותו "בן אוני" – בן צערי, אך יעקב קרא לו בנימין.
