אביו הרוחני היה מהנדס פרפקציוניסט, רוטור כפול מיוחד הופך אותו לזריז כמו פנתר אך יציב כמו סלע ועוצמתו תבייש כל אפאצ'י; "הקברניט" מספר על ההליקופטר ואיך מופעל כיום בצורה שמסכנת אזרחים
שלום, כאן הקברניט; לא מזמן סיפרתי לכם שבקרב אוויר צמוד, כנראה שמסוקי קרב ינצחו מטוסי קרב. אבל מה לגבי הליקופטר שהוא גם קצת מטוס קרב בעצמו? היום נדבר על אחד כזה, כלי רוסי מיוחד שמציף את אוקראינה באש קטלנית – ומספק הצצה לאיך שייראו מסוקי העתיד.
סיפורנו מתחיל בראשית שנות הארבעים, כשמר ניקולאי קאמוב מונה לעמוד בראש משרד ייעודי לתכנון מסוקים עבור ברית המועצות. המינוי היה די מובן; ב-17 שנותיו כמהנדס תעופה הוביל כמה חידושים גדולים, שיפר מטוסים ואף השיק את האוטוג’ירו הרוסי הראשון.
אך השפעתו הגדולה ביותר היתה בתחום המסוקים; קאמוב פיתח מערכות שליטה עבורם, טריקים יצירתיים לשיפור היציבות, אפילו היה זה שהמציא את המילה “הליקופטר”.למרות השגיו, עמד הממציא הגדול בצילו של ענק: איגור סיקורסקי, הוגה תצורת המסוק המודרני.
אתם יודעים – רוטור גדול שמספק עילוי ודחף, ורוטור קטן בזנב שמתנגד לנטיית הגוף להסתובב הפוך מכיוון הרוטור ולהשתולל כמו פורפרה. סיקורסקי פשוט בא לפניו וקבע את הטרנד; באותה השנה המריא ה-V300 שפיתח והדגים אילו יתרונות יש לכלי שיכול לרחף ולנחות בכל מקום – וכבר החל פיתוחה של גרסה צבאית.
החבר קאמוב היה ממורמר ובצדק: כמהנדס טהור שראה את העולם בנוסחאות ומספרים, לא הבין איך לא זרקו את סיקורסקי מכל המדרגות. המסוק של קודמו היה בלתי יעיל בעליל, שכן כ-30% מכוח המנוע מתבזבז על הפעלת רוטור הזנב. בנוסף, כלי טיס שאינו יציב מטבעו נראה לו עלבון להיגיון.
אז קאמוב ישב ונבר בספרות מקצועית, מחקרים של מהנדסים ופיתוחים מהמאה ה-16 ועד לימיו, ונדלק על עיקרון הרוטור הקואקסיאלי. מדובר במכלול רוטור ראשי בו יש ציר בתוך ציר, שמסובבים שני רוטורים בכיוונים מנוגדים. בצורה זו, יבטלו את בעיית הפורפרה ויעלימו את הצורך במדחף הזנב.
בעודו יושב ומתכנן אחד, החליט קאמוב שרק ככה צריך לבנות הליקופטרים: גוף המסוק יכול להיות קצר יותר, קל יותר, התנועה שלו תהיה מהירה בהרבה, הריחוף יהיה יותר יציב וכמובן – 100% מכוח המנוע ילך על הטסה כשהייצוב הוא אפקט נלווה.
עד מהרה, הפך למוביל עולמי בתחום ההליקופטר הקואקסיאלי; הדגמים שלו היו קטנים, קלים ומבטיחים יותר מכל מה שבא לפניהם.
איפה הקצ’? זהו עיצוב הרבה יותר מסובך מכנית, שמצריך גם תחזוקה תכופה וגם ציוד ייעודי. כשהציג קאמוב את המסוקים
שלו למשרד הביטחון הרוסי ב-1950, סירב הצבא בנימוס. הגנרלים פשוט העדיפו את העיצובים של מיכאיל מיל, שהיו הרבה יותר סטנדרטיים ונוחים מבחינתם.
ואולם, חיל הים הרוסי דווקא התלהב: מסוקים שתופסים פחות מקום על הספינות, מסוגלים לרחף ביציבות גם במזג אוויר סוער, וצורכים פחות דלק? היתה זו אהבה ממבט ראשון – וחברת קאמוב זכתה בכל החוזים של הצי.
היא פיתחה והשיקה מסוקים לקישור, חילוץ ולחימה בצוללות אשר נמצאים בשירות עד היום (ועושים עבודה יוצאת מן הכלל; נדבר עליהם בטור משלהם).
ב-1973 מת ניקולאי קאמוב מסיבוך לאחר ניתוח להסרת גידול בלבלב, והחברה עברה משבר גדול; הממציא המפורסם היה הרוח מתחת לכנפי הארגון. התפיסה ההנדסית והתרבות הארגונית עוצבו בצלמו ודמותו, גם במחיר ויתור על יוזמות יצירתיות בחברה.
ישבו המנהלים תחת יורשו בתפקיד סרגיי מיכייב, והחלו לחשוב על כיווני פיתוח חדשים. לקח להם זמן לצאת מצילו של המייסד, אך עשו זאת בענק: משרד הביטחון הרוסי העלה דרישה למסוק קרב ייעודי חדש. לרוסיה כבר היה מסק”ר: ה-MI24 של חברת מיל, שהיה מסוגל לשאת גם חימוש כבד וגם כיתת חי”ר. אבל למרות כל מעלותיו הוערך שאינו זריז מספיק, מה שיקשה על הישרדות בשדה הקרב העתידי.
אנשי חברת קאמוב ידעו בדיוק איך לשלב את כוח האש הנדרש עם זריזות פראית של חיית טרף. כך נולד פרויקט V80, מסוק קרב בעל רוטור קואקסיאלי, שהפך להליקופטר הכי חדשני בעולם: קאמוב 50 צ’ורנאיה אקולה – “כריש שחור”; יופי של שם.
חזיתו נראתה יותר כמו של מטוס תקיפה מאשר של הליקופטר – אף ארוך וצר, בלי חיישנים ומצלמות על ציר או צריח עם תותח. מצידי הגוף בלט זוג מנועי ענק בעוצמה של 2,400 כ”ס – 40% יותר משל האפאצ’י האמריקאי בן זמנו.
ובניגוד אליו ולכל מסוק קרב אחר, מדובר בכלי חד מושבי. רמת אוטומציה חסרת תקדים איפשרה למחשב להוריד מהטייס את רוב נטל ההטסה, ולתת לו להתמקד במערכות הנשק והחיישנים. זה הליקופטר שיותר מתכנתים מאשר מטיסים.
הרוטור הקואקסיאלי נתן לו שילוב בין יציבות נדירה גם במזג אוויר קשה, כושר תמרון לולייני מרשים, ועוצמה מתפרצת. למשל, היה מסוגל לטוס על הצד ב-180 קמ”ש, לחוג סביב כוח אויב תוך המטרת אש מדויקת, ולהאיץ במהירות ממאחורי מסתור כדי להפתיע מערכי הגנה במגוון כלי משחית.
למשל, 12 טילים נגד טנקים מדגם 9k131 מונחי לייזר, ארבע פצצות אוויר של רבע טון כמו של מטוסי קרב או עשרים רקטות ארטילריות 122 מ”מ כמו של משגר גראד, וגם ציוד מיוחד לפיזור מוקשים וטילי תקיפה כבדים. ליד הארסנל הזה, כל מסוק מערבי נראה כאילו בא עם רוגטקה.
ואם כבר הזכרנו מסוקים, הכריש השחור נולד לטרוף כאלה: בעוד מסוקי ארה”ב מצוידים בטילי סטינגר קטנים לטווח של עד שמונה ק”מ, הקאמוב 50 מסתובב עם טילי R73 מהירים וזריזים בהרבה, שיכולים לפרק מטרה גם מ-40 ק”מ ועמידים מאוד לנורי הטעיה.
הדבר הכי משונה בחימוש שלו הוא התותח: במקום לשבת בתוך צריח מסתובב שמאפשר לירות לכל כיוון, הוא צמוד לצד הגוף, ויכול לזוז בקושי עשר מעלות לצדדים. מה הרעיון? כשתותח יושב על ציר מסתובב, עליו לזוז כל הזמן כדי לפצות על תנועת המסוק. המחיר הוא פגיעה בטווח ובדיוק הירי.
הרוסים בחרו בפיתרון אחר; זריזות התנועה של הכריש איפשרה לו להסתובב מהר לא פחות מהצריח, ולירות בדייקנות גדולה בהרבה. בנוסף, אני שוב מזכיר שהמסוק חד מושבי – אין מי שיכוון את התותח בנפרד, כמו בקוברה או באפאצ’י.
האויב ירה קודם? שיהיה לו לבריאות: לצד התמרון הזריז, נושא הכריש בקצה כל כנף 30 נורים, פי שלושה משל יריביו. ומערכת הגנה חכמה משחררת נורים אוטומטית, ורק לכיוון ממנו נורה הטיל. הצליח לפגוע? חברת קאמוב בנתה מסוק שהוא טוען רציני לכתר “הכי קשוח בעולם”.
ביכולתו לטוס חצי שעה גם עם כשל הידראולי חמור, ומיכלי הדלק מחולקים לתאים, ביניהם מחיצות שנאטמות כדי למנוע דליפות במקרי פגיעה ישירה. משהו בכל זאת השפריץ החוצה? שישפריץ; למסוק יש מערכות כיבוי ממש בכל גופו, ועם מתזי ספייר בקרבת מערכות רגישות. ואם במערכות עסקינן, כל החיוניות שבהן נמצאות מאחורי מערכות פחות חיוניות, שבעצמן נמצאות מאחורי קורות מיגון. מערכות שבאות בזוגות מופרדות במחיצת טיטניום, כך שלא יקרה שפגיעה אחת משמידה את שתיהן.
וזה עוד לפני שהזכרנו את שרידות הטייס – שיושב בתוך אמבטיה משוריינת של שכבות טיטניום במשקל 300 ק”ג. לקוקפיט יש אזורי קריסה ייעודיים שנועדו לספוג את עוצמת המכה במקרה של התרסקות. התא יכול להתקמט ב-15%, לפזר את המכה סביב הטייס ולהציל את חייו.
אפילו החופה ממוגנת ברמה שתביך נגמ”שים; הקאמוב 50 יכול לחטוף פגיעה ישירה של פגז נ”מ לתוך החופה ולאבד וישר, לא יותר. אין דבר כזה, “מסוק חסין מוות”, אבל הכריש של קאמוב הגיע די קרוב. החידוש הכי יצירתי ברשימה היה כיסא מפלט רקטי כמו במטוסים: בשעת חירום מתפוצצים להבי הרוטור כדי שלא יהפכו את הטייס לקרפצ’יו, ומערכת רקטית משגרת אותו החוצה.
לשמחתי הרבה (ואוסיף: לשמחת המין האנושי), הקאמוב 50 מעולם לא נלחם בכוחות ברית נאט”ו או נפגש באפאצ’י האמריקאי בקרב אוויר.
היתקלות שכזו תהיה מכוערת מאוד: שני המסוקים זריזים וחזקים, כשלאמריקאי יש יתרון של איכות חיישנים וראיית לילה, כמו גם בזוג עיניים נוסף בקוקפיט שלפעמים עושה את ההבדל. לעומת זאת, לרוסי יש את כל יתר היתרונות בקטלוג, בראשם כושר תמרון וטווח אש.
אך יש דברים חזקים יותר מטילים ופגזים, וההליקופטר החדשני לא שרד את המשבר הכלכלי הקשה שליווה את ימיה האחרונים של ברית המועצות. למרות שבמקור הוזמנו מאות מסוקים – רק כתריסר נכנסו לשירות.
חברת קאמוב הבינה שיש לה אוצר בידיים, וצריך רק לשייף אותו קצת, כדי להוכיח למשרד הביטחון הרוסי ששווה לגלח תקציב ממקום אחר ולקנות את המסוק שלה. היא ניסתה לשפר את יכולותיו בתחום לחימת הלילה, הקרב הימי ולא כבשה את לב הגנרלים. ואז שלפה אס מהשרוול: יכולות סיור מתקדמות.
מדובר בשדרוג משמעותי ביותר שהוסיף למסוק שני מכ”מים, שלל חיישנים ויכולת העברת מטרות מאובטחת ומהירה לכלים אחרים – כדי לעשות עוד ועוד הפקדות לבנק המטרות הרוסי.
כדי לתפעל את הציוד שהתווסף, הפך ההליקופטר לדו מושבי, כששני אנשי הצוות יושבים זה לצד זה. וכדי לצמצם את השפעת תוספת המשקל על הביצועים, הוחלף המנוע בדגם עוד יותר חזק.
משרד הביטחון לא הצליח לסרב לדבר כזה ושלף את הארנק. כך נולד הקאמוב 52 אליגטור, פיתוח עוד יותר קשוח מהכריש שקדם לו ועם שיפורים במערכות ההטעיה. הוא נכנס לשירות ב-2010, בתור מסוק קרב למשימות מיוחדות, חלוץ נבחרת רוסיה.
כיום רועם האליגטור בשמי אוקראינה; בראשית הלחימה הובילו מסוקים אלה פשיטות קומנדו מוטסות, איבטחו את חיילי הכוחות המיוחדים וסייעו בכיבוש שדה התעופה הוסטומל שבקרבת קייב. בהמשך, נשלחו לחפש כוחות שריון אוקראיניים ומפקדות נסתרות – משימות שתואמות היטב את יכולותיהם.
אבל לאחרונה התגלה שצבאו של פוטין נתן למסוקים משימה מפלצתית: הם מתפקדים כארטילריה מעופפת. במקום לפרוש בשטח תותחים ומשגרי רקטות, המסוקים מקבלים אזור מטרות מרוחק ומשגרים אליו מטען רקטות גדול בכינון עקיף, כלפי מעלה.
אלו הן רקטות שלא נועדו לירי שכזה, אשר מבטל את היכולת לפגוע בדייקנות. ישנם תיעודים של ירי כזה גם בשטחים מיושבים, מה שמעלה מאוד את הסיכוי לרצח חפים מפשע.
האליגטורים נכנסים תמיד ראשונים, ולכן נחשפים למלוא כוחם של מערכי ההגנה בכל גזרה. בתחילת הלחימה נפגעו שלושה קאמובים מטילי כתף, ובמקום להידלק ולהתפרק כמו מסוקים אחרים, נחתו נחיתות אונס והצוות ניצל.
לפי הערכות, מאז נפגעו והושמדו שני מסוקים נוספים, כנראה מאש סוללות נ”מ ניידות. לעומתם, רבים מאוד שבו ממשימותיהם, ואף זרעו הרס בשורות האוקראיניות.
לקינוח, אעלה שאלה מתבקשת: אם הקאמוב 52 השרירי ועיצוב הרוטור שלו כל כך גאוניים ומוצלחים, למה לא רואים אותם מחוץ לרוסיה? ובכן, הסיבה היא שמהנדסי אירוספייס לא ישנו תצורת עיצוב בסיסית של כלי טיס לפני שיהיו משוכנעים שהצליחו למצות את יכולותיה. למשל, פה ושם אפשר לראות מסוקים עם רוטור כפול במבנה זה או אחר, אבל לרוב ההליקופטרים מבנה סטנדרטי “לא יעיל” כמו שהמציא סיקורסקי במקור.
אך רוחות של שינוי נושבות תחת הרוטורים: ממשלת ארה”ב השיקה בשנים האחרונות שני מכרזי מסוקים, האחד דגם סיור זריז וקטן והשני – מסוק תקיפה כבד ומסוק תובלת סער שיחלקו רכיבים דומים. וחברת סיקורסקי עצמה (שבימינו שייכת ללוקהיד מרטין) מתמודדת בשניהם עם מסוקים בעיצוב קואקסיאלי. ומה על חברת קאמוב? ב-2007 התמזגה עם חברת מיל ומאז משפרת את דגמיה היחודיים, ליישומים צבאיים ואזרחיים כאחד. טיסה נעימה!